מכתב תגובה פומבי לזוהיר אנדראוס על המאמר - "ליאור שליין, יש גבול לסאטירה?"האם באמת יש גבול לסאטירה או שזה רק עניין תרבותי? אולי הגבול נמצא בעיני המתבונן? הדעות על כך חלוקות ואני לא מתיימר לפתור את הסוגייה הזאת במאמר אחד.
למען הסר כל ספק, אינני ממעריציו של ליאור שליין, אבל אין ספק שאמירתו, בתוכנית הסאטירה, שעוררה עליו את זעמך היא בעצם, אם נשאיל מושג מעולם הטניס, הכנה להנחתה, והשימוש שאתה עושה, באמירה סאטירית, והניסיון לגזור גזירה שווה בין זה לבין אמירות של מכחישי שואה, הוא לא יותר מאשר תירוץ עלוב שמצדיק השתלחות נוספת במדינת ישראל.
שיעור קצר בהיסטוריה, השואה הינה אירוע מכונן בהיסטוריה של אומות העולם, לא רק בגלל העובדה שמדובר ברצח יהודים, אלא גם בגלל היותה ההשמדה השיטתית, התעשייתית והמתועדת הראשונה בהיסטוריה. השואה שביצעו הנאצים, לא פרצה בגלל סכסוך דתי או בגלל אירוע מלחמתי, אלא כתירוץ, מגובה ב"עובדות מדעיות" ובמאמרים גזעניים, כדי לשכנע את ההמונים שרק על-ידי ביעור "הנגע היהודי" יוכלו לשקם את כלכלת גרמניה, לייצר חברה טובה יותר (וטהורה) ולשקם את הכבוד של האומה הגרמנית.
הרצון שלנו, כיהודים, להילחם בחירוף נפש בכל מי שמכחיש את עצם קיומה של השואה או עושה מזה צחוק, הוא למטרה נעלה, הרבה יותר, מאשר להגן על עצמנו (את זה אנחנו עושים טוב מאוד כבר 60 שנה) או על כבודנו. זה נעשה על-מנת שהשואה, ההשמדה התעשייתית, הברוטלית הזאת, לא תתרחש שוב, לא נגד יהודים או כל עם אחר. אני חושב שגם לך צריך להיות חלק במאבק הזה, לא למעננו אלא למען כל אדם באשר הוא.
גילוי נאות: נושא השואה הפך לקרדום שבו משתמשים גם יהודים, כדי לערער את אמינותה של מדינת ישראל, לבקר בחריפות את פעולותיה (מבלי לבדוק אותן לעומק) ולפגוע בה בכל דרך אפשרית. זה אולי נותן רוח גבית, לאלה שהשנאה למדינת ישראל וליהודים בפרט, אינה תלויה במאמר כזה או אחר, אבל זה רחוק שנות אור מלהחליש אותנו.
אם אי פעם נלחמת למען מטרה נעלה שכזאת – אז תשתמש ביכולת הכתיבה שלך ובפרסום שאתה זוכה לו ותכתוב על זה. אם לא - הינך מוזמן לבחון את כמות הבדיחות שיש על יהודים בקולנוע האמריקני, השימוש התכוף שעושים בסטריאוטיפ היהודי, או השימוש בדמות היהודי בין אם כאדם דתי או כסוחר ממולח שרוצה רק כסף, גם כשזה נראה לחלוטין לא שייך, והכל בשם ההומור, ואז אולי היית מגלה, להפתעתך, שאנחנו בהחלט יודעים לצחוק על עצמנו, כמעט ללא גבולות (לפעמים בהגזמה), כי הרי איך היינו חיים ללא הומור.
אל דאגה, אני לא מבקש ממך להפוך לציוני נלהב וגם לא לעמוד בשום מבחן של נאמנות, אבל אולי תכתוב על נושא שיקדם את הציבור שאתה גאה להשתייך אליו, או אולי תפעל לפתור את הבעיות, שעדיין קיימות, בחברה שאליה אתה משתייך, ותשאיר את הסאטירות והבדיחות בגודלן האמיתי.