בביתנו היה אבי שר המשקאות. הורי אהבו לשתות קפה טורקי, אותו היה אבי מכין יום יום לאחר ארוחת הצהרים. גם האורחים שביקרו בביתנו התכבדו תמיד בספל קפה טורקי חם וחזק, מעשה ידיו.
ברחוב המקביל לשלנו הייתה חנות לממכר קפה.
בעל החנות, יהודי חביב ממוצא בולגרי, החזיק בחלק האחורי של חנותו שקים גדולים מלאים פולי קפה. בחלק הקדמי, המשרת את הלקוחות, היו קופסאות פח גדולות ובהן הפולים. במרכז השולחן עמדה מטחנה גדולה בה היה טוחן את הפולים, שוקל במאזניים, מכניס לשקיות נייר אדומות ולאחר מכן סוגר אותן באטימה מיוחדת השומרת על הארומה והטריות. אהבתי מאוד להתבונן בו שעה שעשה את כל הפעולות הללו בזריזות ובמיומנות. בעת הטחינה הייתה החנות מתמלאת בריח משכר של קפה טחון טרי. הריח היה גולש החוצה וממלא את קטע הרחוב הסמוך – מסב הנאה, חינם אין כסף, לעוברים והשבים.
אנחנו היינו קונים תערובת של קולומביה וקוסטה-ריקה. גלגול השמות הללו בפי הורי ובפיו של המוכר עורר בי תמיד כמיהה טמירה לארצות רחוקות ואקזוטיות. כאשר הייתי נשלחת לבדי לקנות את המצרך החשוב, נהניתי לגלגל בפי את השמות הללו ולהרגיש שגם אני, הקטנה, חלק מעולם גדול ומעניין בו מתרחשים דברים מופלאים. בעל החנות היה מקבל אותי תמיד בסבר פנים יפות וידע בדיוק מה לתת לי.
הכנת הקפה עצמו הייתה טקס שלו כללים קבועים: ראשית היה אבי מודד את ספלי המים ומכניס אותם לפינג'אן, לאחר שהתחממו מעט היה מוסיף להם את כפיות הקפה ועימן את הסוכר. היה ממתין מעט ואז בוחש היטב וטועם. אם היה צורך – היה מוסיף קפה או סוכר ומשפר. את הקפה היה מרתיח באדיקות שלוש פעמים ונזהר מאוד שלא יגלוש. אחר כך היה מוזג את הנוזל המבעבע, בתנועה אלגנטית מלמעלה, לספלים קטנים המיועדים במיוחד למטרה זו.
לאחר שנמזג לספלים, נתנו הורי לקפה "לנוח" מספר דקות ורק אז לגמו אותו בלגימות קטנות ועדינות, כשהם נהנים מכל לגימה ולגימה. זה היה הזמן להחמיא לאבי על טיבו המעולה של הקפה. הוא חיכה בצמא למחמאות הללו, שלא איחרו להגיע וגרמו לו סיפוק רב.
לי היה מכין אבי כל בוקר ספל קקאו. בזמן שאני הייתי מתארגנת לבית הספר היה הוא ממלא את ספל הפח, המיועד אך ורק לקקאו שלי, בחלב. כשהחלב היה מתחמם מעט היה מוסיף את הקקאו (מסוג משובח) ואת הסוכר ובוחש היטב. בזמן שהייתי מצחצחת שיניים הייתי שומעת את קולות הבחישה ויודעת שעוד מעט יחכה לי משקה מתוק וטעים על שולחן המטבח. לבושה ונעולת נעליים, שערותי קלועות בשתי צמות הדוקות, הייתי מתיישבת לשולחן ואוכלת את פרוסת הלחם המרוחה בחמאה וגבינה ולאחר מכן לוגמת באיטיות את הקקאו. אבי היה מתבונן בי בחיבה ומקפיד שלא אשאיר דבר בצלחת או בספל.
עד גיל ארבע-עשרה שתיתי קקאו. בגיל זה הרשו לי כבר הורי לשתות "קפה של גדולים". הקקאו נותר בבחינת פינוק בערבי החורף הארוכים והקרים.
שנים רבות עברו. חנות הקפה נסגרה. בעליה נפטר. הורי ז"ל נפטרו גם הם. ה-31 באוגוסט היה יום הולדתו של אבי. לזכרו כתבתי את הסיפור הזה.