|
אִם שלוותֵך פתאום תֻּפַר
ביד אדם נואלת
וחיוכֵך יימר,
דמעות נוגות תמחי
אך תמחלי לו, אמא,
כי ברחמך נוצַר.
גדל הוא בחיקֵך,
משדך ינק לשובע,
יודעת את, אהבתו עזה
עד להמית בחרב,
בין קימורייך היפים
אבדה לו כבר הדרך,
ואיך יוכל עתה
להשיב לך חיוכך.
אם את חלומֵך יטמון בבור
שאין מוצא לו
וצערך יגבר,
דמעות נוגות תמחי
אך תמחלי לו, אמא,
כי בדמך נקשר.
ראי הֵיאָך עָצַם,
גופו כבדיל עופרת,
חמלת לבו תיעור בו
בהלכך למות,
הוא לבסוף ישׂכיל הַבֵן
כי אין בלתך אחרת,
שלוות עולם יחִיש
לַך כמזור. |