באין החרוזים שורף המוח את עצמו.
המוזה עוד לא באה לי, שירי יסוב על עקבו.
יושב חושב ומנסה, לכתוב לי עוד שורה טרופה,
אבל דבר אינו נכתב. פיסת הדף נותרה ריקה.
החרוזים, לא חריזים, ואין שמירה על המשקל.
רעיונות לא ארוזים. כפי שהגיעו למפעל.
הן השירה אינה זורמת. זו למעשה כתיבת מחדל.
כל-כך רציתי שיר "על אמת". אבל השיר, לא מקובל.
היכן הרגש? והנוחם? לראות מילה במיטבה?
דוויה הנפש הלוהטת. כבר לא שרויה בה אהבה.
ומה אם מתחשק החשק? אבל המוזה,
- מה תחסר!!!
מילים דביליות כתבתי!
אבוי!!!חבל על הנייר...