במרחב הזמן אל נבכי הגלאקסיות,
שידרתי אותות מצוקה קשים.
מבקש בית חם, לי יהיה כעולם,
שחרב, לאחר כלות קרבות נואשים.
כי הושמד כוכבי על-ידי בני מיני.
והאל לא חמל, ואין פתח תקווה.
והזמן, פער ספקות בקרבי,
וחששתי, כבר אין בליבו אהבה.
נע ונד הייתי על-פני הגלאקסיות,
חולף וחוצה יקומים ובוכה,
ובדרך, שובל של יאוש הותרתי.
שישרוף אחרי את הצער הזה.
ואולי אחרי יווצר שוב עולם,
שאולי לא יהא בו הצער קיים.
ובינתיים חלפתי, עובר לא נוגע,
על-פני כוכבים - לא אדע מספרם.
במרחב הזמן, רחוק מן הבית.
במהירות אין סופית, קלטתי דרישה,
ופיענחתי אותה במחשב - והוכחתי:
ללא כל ספק! זה קולה של אישה.
והיא ואני יחידים בין גלאקסיות.
ושנינו חותרים לאיחוד מחודש,
בו נהיה לאדם וחווה המודרנים,
ונשוב ונברא העולם, מחדש.