בתפאורות היכה הסתו,
איש איש נעל את מנעליו.
ומול תפארת השקיעה, צנח זלזל לאדמה.
ואת מסורת הנשרים שמעלינו הם עוברים,
אני רציתי. ופיללתי לשכינה.
הזמן עבר ולא עצר, ירד לו גשם נהדר.
ואופק אז זרח ניכחו, הסתו נשכח לו לאיטו.
אביב היגיע, פסח בא, ופרפרים שבגינה,
הנה היה שירי ללעג ושנינה.
הקיץ הבוקר ויבוא. ליבי נצמד אל לבבו.
רקדנו יחד אבודים על קרן שמש.
ונערה מתירנית, נאמר ששמה היה "רונית"
הזכירה נשכחות לי מלילות של אמש.
אכן ימים של קיץ עוד יבואו ויהיה שרב.
אך אנוכי רק אחבק את האחת אשר אוהב.
אבק דרכים בנעלי. ואש עזה מתוך הלב,
היא שתוכיח, עד כמה, אני אוהב.