יש לי שק פרטי של צרות קטנות.
צרות שכמעט ואינן מורגשות.
וכמו כל אחד, אני עומס אותן על שכם,
ורץ איתן קדימה, להרוויח את הלחם.
וגם כשאני שב הביתה, רצוץ,
מעולם לא עלה על דל שפתי - ולו תירוץ.
או איזו אמתלה, שבה מהן לי אפטר,
כי אחר-כך, יהיו לי צרות, של מישהו אחר.
וככה, לאורכן של מסילות חיי,
במצב רוח טוב, וגם על ערש דווי,
אני לומד להקשיב, להדחיק, להסתדר,
ומקווה שגם מחר אמשיך, מבלי להישבר.
והצרות שלי, בגלל שהן קטנות,
לכל סיפור שלי, מיד מאמינות.
ואני מספר להן, שבחוץ מאוד רע!
ולכן הן בשק, כמו השירים שבמגירה.
ופעם רחוקה, כשיבשילו התנאים,
באושר ילווני, בכל האירועים.
אני הולך קדימה, אחורה ולצד.
השק מאוד אלסטי ולגופי היטב נצמד.
אפשר לרוץ איתו, לקפוץ איתו, וגם להתקלח,
אפשר גם לעמוד זקוף, והוא לא יתמרח.
וכל מי שפוגש אותי, שמח ונפעם,
כלל לא ידע, שלפעמים, כואב לי פה ושם.
באיזשהו מקום אני מרגיש צביטה קטנה,
אבל זה לא נוזל החוצה. בגלל האמונה.
ואם באמונה עוסקים, אז יש מאמינים,
שאין ירוק יותר מן הדשאים של השכנים.
אבל אני, אומר לי משהו מעט פתאטי:
הדשא שם ירוק יותר? בגלל שהוא סינטתי.
ולפחות כל הצרות שלי, שלי, שלי בלבד!
הן רכושי. והן כנכס, יישמרו - לעד!