יש וקמים מכבים

יש ופתאום קמים מכבים, ממלכות רחוקה על נשקם לוחמים, כוכבי יעקב שתלמוד חד להם, תורה שלא נשתכחה: עין תחת עין, נפש תחת נפש, כך למדום רבותם במחוזות אחרים, ועוד למדום, כי אם בא צר טובח, אויב מרצח. ודם כמים נשפך, לא יינקה המכה גם בכפליים, ישולם לו הגמול והרבית קצוצה, לא עוד אחד על אחד, כי אם פי תשעים ותשעה. הם הדהירו סוסים ועקרו ארזים, הם חתכו זרתם באחת, הם נתנו נפשותם כל הדורות, וטרם באה מלכות. ויום אחד נולדה מדינה ובת חורין אומה, ולוחמים נאספים מכל קצות הארץ, משמרת עליה צבא. אך אבוי לגלות שמסרבת לגלות - גנרלים ופוליטיקאים שכולם שווי גרביים, ולבם טוב כי יש כסא, ויין, התבלבלה דעתם כי עמלק אינו המן, ובכבוד ויקר הובא אל ארצם, והם קראו עליו, כי אינו אויב והוא אפילו עם, אולי לא נדיב ולא מנומס,אולי אכזר, אבל בכל זאת עם, ושכן יש וקרוב מאח, אז הבה נשמחו בתשורה, ננעימו בלטרת אדמה, וישחק. ואינו שוחק. מתחמש ברובים,משלח רוצחים,ממטיר פגזים, וקוטל. אין זאת כי אין ממש במנחות, הן אינן מרובות! הבה נעקור אחים ולאויב הבתים, וישחק. אך הוא אינו מהלך בקטנות, רוצה הוא את הארץ, כולה בשלמות, וידיו מדם אדומות. ואין משיב לו ואין עונה, האש כבויה, והתותח לא מרעים. רק המקהלה ממשיכה לרעום, ואחד הוא הפזמון, שלום! שלום! שלום! גנרלים ופוליטיקאים שכולם שווי גרביים, לרצות בן ערב מבקשים. קודם כרעו ברך בפני האינטרנציונאל, והיום כל נעל לפני בן פלשת תושל, חסידי הבולשביזם שכל אויב היה ונשאר שמשם, והסמרטוט האדום דגלם. נכבד כל איד אל פיטר וכל רמדאן, לעולם לא יבואו להשלים מנין, כמה רחוקה השבת וכל מועד וחג, אפילו לא ידעו על שום מה נחגג. קברי אבות וקברי צדיקים, תל מתגבהה של אבנים, ספר הספרים, אסופת סיפורים, ואפילו לא ממש מעניינים. תחי הקידמה ותורת מתיוונים, מהי ציונות, אם לחלוק בציון מסיחים? מהי ירושלים, אם אינה לבני דוד! בכיסם רשימה מתארכת של משיחים. איכה היה צבא העם למשיסה, והארץ יש ונדמה, כולה למכירה! והקריאות מחרישות אזניים: כיבוש! כיבוש! כיבוש! ואתה שואל, מה כבוש? ומי הכותש? היש עוד עם שבארצו ייקרא כובש? ואתה נותן עוד אשראי, מלוא, מלוא, שמא בכיבוש העבודה עסקינן? או כיבוש היצר? או אולי ירקות כבושים במיני חומצים ומלחים? אך אלה רוקעים ברגליים וככרוכיות צווחים! לא כבושי פנים, ולא כבושי ראש, שכל השלומות הגדולים מבית מדרשם, כבר התנפצו לרסיסים. יש עוד פתח לשלום, הם מציגים. ואפילו יהא זה חלון ואפילו רק חרך, אולי משם ייכנס ויותר לא יברח, ומיד הדלת תוגף, החלון ייאטם, בקיר יותקן וו חד, ועל הרצפה סד ושלול בתוכו השלום ישכון, והוא לנצח סוף סוף ייכון. לא רק אלף לילה ולילה, לא רק בדמיון - יש ופתאום קמים מכבים, מבני הארץ על נשקם לוחמים, שידעו הציב מאחז ובית, במחי יד! שידעו מגר האויב באחת! והם קוראים אל המערכה כמצוות רבותם, אל הדגל הכחול לבן, והם יכריעו בשם המלכות, בשם הברית, מי נשאר כאן.