היבוא חיוכי העקר, אל גנך הנסתר,
שבצלע ההר,
לקבץ את אורחות המוסר, וללכת לרוות
אגלי טל - עד שיכר,
משפתות רויטל, הקדושה, הקסומה,
האחת ויחידה שעל פני אדמה,
עם חיוך הזהב, ומגע מבושם,
לא ידעתי כמותו - מעולם.
בין ידיים עורגות כך לילך, לאבוד,
מיני יום של בינה, עד שיכחה.
לרפד את קיני בעיניים בורקות
בדמעות שאותן היא בוכה.
בלילות של תיקווה לחלום, לאהוב
להרגיש איך ביחד יהיה לנו טוב.
להניח ראשי העייף על כתפה,
עת תלטוף אותי יד חשופה.
לא יבוא! כי ילך, וירוץ, וידהר!
מיני אופק רחוק אל סיפו של נהר.
על כי אין כרויטל! וידעתי את זאת!
רויטל - הטובה בבנות!!