שְׁנֵי נֵרוֹת, לֹא יוֹתֵר, שׁנֵי נֵרוֹת
הִפְרִידוּ בֵּין חֹשֶׁךְ לְאוֹר.
זְעָקוֹת שֶׁהִרְעִידוּ קִירוֹת,
נָמוֹגוּ עֵת שַׁחַר נֵעוֹר.
הוּא בָּכָה בְּקוֹל מַר וְכוֹאֵב,
עָקֹב מֵחֶרְדַת חֲלוֹמוֹת.
מִי יִתְּנֵנִי כָּאן אָב וְאוֹהֵב,
מִי יוֹשִיט לִי יָדַיִם חַמּוֹת.
הַיֵּאוּשׁ אָז נִצַּב כְּנֶגְדּוֹ
מַתְרִיס לְפָנָיו בְּחֶדְוָה
וְקָרַע מֵעָלָיו אֵת בִּגְדוֹ
נִקְטְפָה בְּאִבָּה אָהֲבָה
וְהוֹסִיף הַיֵּאוּשׁ בְּלִי רַחֵם
אַהֲבָתְךָ לְנֶצַח גָּוְעָה
וְאוֹתְךָ לֹא אוּכַל לְנַחֵם
עָלֶיךָ לְשֶׁבֶת שִׁבְעָה
הֵד קוֹלוֹ אָז נִשָּא לַמָּרוֹם,
הִתְיַצֵּב מוּל כִּסֵּא הַכָּבוֹד.
מִתְחַנֵּן עַל חָסְנוֹ הָעֵירֹם,
לְבָבוֹ מְחַשֵּׁב לֶאֱבֹד.
וּלְפֶּתַע הִבְלִיחוּ אוֹרוֹת
הַתִּקְוָה אָז הֵיְשִׁירָה מַבָּט
כְּמוֹ הָיוּ אֵלֶּה שְׁנֵי הַנְּרוֹת
שֶׁהִצִּית בָּהּ בְּעֶרֶב שֶׁבַּת