מעשה שקרה באמת
בארץ סיאם הרחוקה.
נספר פה וגם נפרט,
ודרכנו עודה ארוכה.
לצמד חמד - הורים
נולדו ילדים תאומים,
אך - אויה, הם נולדו חבורים
זה לזה בלילות בימים.
לשניהם ראשים על כתפיים,
לשניהם גם לחי גם אף,
שתי ידיים וגם שתי רגליים,
אך הלב... אך הלב משותף.
הרופאים פה אחד מחליטים:
"חייבים לנתק בין השניים.
אם איננו רוצים שני מתים
נמהר לשנס המותניים".
התנהל אז דיון כואב:
מי למוות ומי לחיים.
מי ומי יקבל את הלב,
מי יהיו חייו זמניים.
אמר אחד הרופאים:
"נעשה מעשה אציל.
הארץ זקוקה ליפים,
את היפה משניהם נציל".
קם השני אז לפתע,
ועל דעתו לחם:
"אינני מבין מה הקטע!
להציל יש את החכם".
השלישי לא ויתר ואמר:
"לדעתי, יהא זה מוצדק
על-פי כל אמות המוסר,
להציל את הבן החזק".
קם ושח אז רופא מרשים,
את ידיו לא טמן, לא שילב:
"יש לבדוק זאת בשורשים-
למי שייך הוא הלב".
כך נמשך ונמשך הוויכוח,
עד שקם בעל תושייה:
"הבה נחליט על ניתוח
על ידיי הטלת קובייה".
היה זה רעיון אדיר;
הם מצאו פתרון לבעיה.
ובמעשה מחווה נדיר,
הסכימו עם בעל התושייה.
אך בזאת סיפורנו לא תם
ואולי הוא עתה רק מתחיל
הציבור את אוזניו אטם
ודרש חוק-שוויון להחיל.
אגודות נתקפו אז בהלם:
"מעשה בלתי אנושי!"
ודרשו להגן על הצלם
ולמנוע הכרע טיפשי:
"את הלב יש לחצות לשניים,
כך קובע צדק מושלם.
אז יהיה שוויון בקרביים,
ובא הגואל לעולם".
הרופאים שומרי חוק וסדר,
לקחו סכין, מלקחיים.
וצייתו לקולו של העדר
וחילקו את הלב לשניים.
כן,
כל הסיפור - אמת הוא,
בקלות ניתן להוכיח.
החולים בסיפור אומנם מתו,
אך הניתוח לבטח הצליח.