עַד מָתַי?

עַד מָתַי אמָּשֵׁך לַטווח המסוכן שמִמנו רואים את הלבן לא רק בעיניך אלא גם בכול השאר עד מתי לא אֶשְׂבַּע את ביאותיך ההופכות סִדרי עולם הגורמות ליֵש ולאיִן להיות (לרגע) אחד עד מתי ארעב לשדיך שהיו לְשֵׁם דָּבָר בפי כול מאהביך שזמנם עבר עד מתי אכַתֵּת ראשי לאור היום ובמחשך לפרוץ את חומות-חלציך שלא נס לֵחן עד מתי אקשור כתרים לשֵׁתך לעכוזך לעגבותיך לאחוריך – לתחת שלך שאין כמוהו באלים עד מתי אתכחש לזמן המכתיב לכול חי את המרחק מהיֵש לאיִן גם אִם הוא מלך מלכֵי מלכים עד מתי אדָּרֵשׁ להפתיעך בשמיִם מעל ובארץ מתחת ובמיִם אשר מִתחת לארץ ובארץ אשר מִתחת למיִם ולְהֶפֶך עד מתי יעמוד לי השמש בגבעון והירח בעמק אילון או בכול מקום אחר שייבחר לעשות אהבה במלחמה או מלחמה באהבה עד מתי אוכל לסגוד לשתיקתך הזועקת "עוד! עוד!" רגע לפנֵי שהכול נִגמר ולא נותר מהעולם אלא כתם אפרפַּר קטן שרֵיחוֹ כריח דגים שנפלטו מהים בסערה או ככה סתם מִסִּבָּה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָהּ עד מתי אתאונן כמו אלה שלפנַי שגרמת לי לנהוג כאילו אין מחר מתי אבין סוף-סוף אִם בכלל שבראשית (לפני היות השמיִם מעל והארץ מִתחת) היו חסדי נעוריך ורק אחר-כך היה תוהו ובוהו.