אני שומע את הצרה מתגנבת,
כחרק בלתי נראה – אך יהלום השעון:
נחיל-חרקים שיניו במשורר תטרופנה;
והשקט בקול רועם ייכון.
העיר עולה בלהבות, כמו סבך שוטה העשב,
כמו עלה-לענה.
מתפתל בעשן ההוא העור הריק של השכל.
אדום, גוועת אבן הטמונה בקיר-החדר.
המגיפה השחורה!
הכל שקט. פלוגת-עצים עוטי שחפ"צים
על פני השחקים צועדת.
תוקפן-החום בצאת-הקיץ מייגע לנו נשמות,
מענה בריות תחת של אוויר כִּבְשָנוֹתּ .
אני יודע, אלה קולות- הזַעֳק:
ניגון של פלדה עולה מהמוסך.
העכביש מפריש ארסו בפראי הפחד,
התשובה – במחשב. היא כבר כאן.