הביתה

לא נשארנו צעירים לָנֶצַח והיו לכך סיבות רבות שֶׁמִפְּאַת קוצרו של המצע נזכיר כאן רק את הטובות: בסתיו מִספר 14 על ערימת חצץ בערב מעונן דל-כוכבים איבדנו במפתיע אבל דֵּי בהצלחה אֶת הבתולים בְּדִיעבַד הבנו שֶׁמִבְּלִי מֵשִׂים חצינו את הגבול האמיתי בֵּין היַלְדוּת לַנְעוּרִים וּלְמֶרְחָק בלתי-הפיך ואחר-כך הרבה פחות תמימים הצלחנו לעבור דֵּי בשלום תקופה של חלומות גדולים המכוּנה גם "עלומים" אחר-כך כנהוג נשלחנו לְמִלְחָמוֹת מיותרות מְנוּוָלוֹת שֶׁבָּן מי שנפל זכה לְאוֹת "מלח הארץ" – לא אנחנו: למזלנו או להפך תלוי בנקודת מבט עברנו גם דֵּי בשלום את כל המלחמות הנ"ל – רק באביב מספר 60 תוך שאיפת ריחה הזיוני של הפריחה בפרדסים הבנו דֵּי לפתע: כדי להישאר צעיר לָנֶצַח צריך רק לא לשוב מאחת המלחמות שהופכות בשר למלח אבל אנחנו ששבנו מכולן יודעים מה שאלה שלא – לא יודעים ולא יֵדעו כבר לעולם שהעולם ממשיך לנהוג כמנהגו: נחליאלים מבשרים את בוא הסתיו וכך גם החצב וסנוניות – את האביב אפילו בעיר בקיץ חזאים חוזים טמפרטורות רגילות לעונה ובחורף – שתהיה עונה גשומה או שְׁחוּנָה וכך מדי שנה בשנה... מה שמכעיס אותי עד היום זה שהצעירים לָנֶצַח שכחו שהכי חשוב זה לשוב הביתה בשלום.