מפרפרת

בין חיים לבין לא-חיים – מושכבת על מיטה, ברכיה מוגבהות, רגליה פסוקות, יד אחת שלה מֵמוּרְפֶּקֶת, עם כתמים של דקירה ועוד דקירה – מורמת אל מעל לראש, פָּנֵיהָ ושפתיה מאופרים (בידי המטפלת שלה מנפאל) ולמרבה הפליאה גם שלה – חיוך זוהר וסתמי בוהק מהם. עיניה עצומות – עפעפיה רוטטים בכאב או בחוסר ודאות – כלשהם, היא לא משמיעה הגה אחד של תלונה או טרוניה, עַד שֶׁפתאום לפתע היא אומרת בקולה הכל-כך מוכר: "תבואו לצהריים". מפרפרת – בלי כבוד ובלי נוכחות שלה הַמּוּדַעַת למשהו שהיה היא עצמה – בין חיים לבין לא-חיים, עד בואו הקל והלא-קל לאיש או אישה (זולתה) – של מוֹתָהּ היותר סופי מבחינתה ומכל בחינה שהיא.