פעם אחת
הזמין המלך את העופות
וגוזליהם לְתחרות
מַלכת היופי
וּמֶלך היופי.
מי הוא הגוזל היָפֶה
בְּיותר? הִדְהֲדָה
הכְּרָזָה בְּרחבֵי הממלכה.
הִביטו היונה וגוזליה
בָּראי.
ראי, ראי! - קראה
היונה - מי הוא הגוזל
היפֶה בָּעיר?
גוזָל היונה! השיב הראי.
כשנוצותיה נפוחות מִגאווה
הלכה היונה עִם
גוזליה ישר לארמון
המלך, והציגה
את מרכּוּלתה
לְראווה.
יפֶה! קרא המלך
בַּהֲנָאָה רבה.
בא הדרור עִם גוזליו
לָארמון. הִביט
בָּראי וקרא:
ראי, ראי! - מי הוא
הגוזָל
היפֶה בָּעיר?
מה השאלה? - השיב
הראי - גוזָל הדרור
הוא היפֶה בכל העיר.
רָאה המלך את הדרור
הקטן בִּזרועות
אמו הנִרגשת. יפֶה!
קרא המלך בְּהתרגשות.
באה הדוכיפת
עִם גוזליהָ
הִביטה בָּראי וקראה: -
ראי, ראי! הֲיֵש
עוד גוזָל יפֶה בָּעיר
מהגוזל שלי? - לא וָלא!
הֵשיב הָראי - גוזלךְ
הוא היפֶה בְכל העיר.
יפֶה! - קרא המלך
שהִביט בַּדוכיפת
העולָל בַּהֲנָאָה.
וְכַךְ באו כל העופות
לפנֵי המלך
מהקיכלי ועד הטווס
גוזָל לא נֶעְדָּר.
אך הִנֵּה חָשכו
עינֵי המלך.
העורב השחור
ניצב לפניו בִּמְלוֹא קומתו
וגוזליו עימו. האִם זה
היופי המיוחל? - שאל
המלך בְּתדהמה.
נפגע העורב
עד עִמְקֵי נשמתו המְקַרְקֶרת.
מֶה עשה? נדד
מֵעיר לְעיר וּמִמדינה
לִמדינה. הִביט
בִּפְנֵי גוזלים רבים, אך
לא מצא יפים
מִגוזליו.
חזר אֶל המלך
ממסעו המפָרךְ, וּבְשׂוֹרָה
מרעישה בְּפיו - מַלְכִּי!
- קרא העורב.
גוזלים רבים ראיתי, אך
יפים מִשֶּׁלִּי לא
ראיתי. גוזלַי היָפים
ביותר, גוזלַי
היפים מכולם!
אכן, אמר
המלך,
כְּדבְרֵי המשורר: - יש יפים
יותר ממנה, אך
אין יפים כמוהָ!
עירִי ירושלים
היָפה מכולם. עטפתי
אותה בַּאֲריזת
ניָר צלופָן מְרַשְׁרֵש
בְּשֶקט
עוף השֶּקט
יוליך את הקול בשָמים.
שאוִן החוֹל אוֹזֵל.
הֵד הַזָּמִיר.