יהודי אחד נזקק לקערה
לסעודת מצווה
בשבת. הקיש על
דלת שכנו העשיר,
הקמצן הנודע. "מה רצונך?"
שאל הקמצן הנדהם.
"אנא, הַשְׁאֵל לי
קערה לאורחים,
וביום ראשון אשיב
לך אותה". ביקש השכן.
סירב הקמצן
לבקשתו
בתירוצים מתירוצים שונים.
השכן לא אמר נואש
והמשיך להתחנן לקמצן
לתת לו את מבוקשו,
עד שזה נעתר
לו בסופו של דבר.
למחרת היום,
לתדהמת הקמצן, השיב
לו השכן שתי קערות.
אחת גדולה ואחת קטנה.
"למה זו", שאל הקמצן בסקרנות,
בהצביעו על הקערה
הקטנה. "אֱמוֹר
מזל טוב", השיב השכן,
"הקערה ילדה בת!"
שמח הקמצן הטיפש
לקבל את המתנה.
בשבת הבאה חסר היה
לשכן גביע לקידוש.
שוב הקיש על דלת
שכנו הקמצן. אולם
להפתעתו הפעם קיבל את
מבוקשו במאוֹר פנים.
"אשאיל לו גביע אחד", חשב
הקמצן, "ואקבל בתמורה שניים!"
ואומנם למחרת
התייצב השכן בביתו
עם שני גביעים, הגביע
ששאל פלוס גביע קטן.
שוב שאל השכן
הקמצן לפשר
הגביע הקטן. וזה שוב הפתיע
אותו, כמו בפעם הקודמת,
בבשורה הטובה. "אֳמוֹר
מזל טוב", הכריז השכן בשמחה,
"לגביע נולד בן, והוא
קניינך!" שמח הקמצן
בשמחת הגביע הכפול
שקיבל. ביום שישי, ערב
שבת, איתרע מזלו של
השכן ונשברה לו רגל
המנורה. שוב הלך לשכנו
הקמצן, לשאול מנורה
להדלקת נרות שבת.
זה נעתר לבקשתו
בשמחה רבה, והשאיל לו
את מנורת הכסף
היקרה שלו. "אשאיל לו אחת,
ואקבל תמורתן שתיים!"
חשב הקמצן.
ביום ראשון המתין
הקמצן לשכנו בהתלהבות, כדי לקבל
כדרכו את מנורת הכסף
הכפולה. אולם לאכזבתו הרבה
כל ציפיותיו היו לשווא.
השכן נעלם עם המנורה
כְּלא היה. עבר יום,
עברו יומיים והשכן
לא בא. מאוכזב ונזעם ניגש האיש
לשכנו וביקש את המנורה
היקרה. צר לי, השיב
השכן, אֱמוֹר ברוך דיין האמת,
המנורה מתה. וכי
מנורה יכולה למות? - תמה הקמצן.
וכי היא יכולה ללדת? - השיב
השכן. אם האמנת
שקערה וגביע יכולים ללדת,
כך תאמין שמנורה יכולה
גם למות. אני
משתתף באֶבלך על מוֹת
המנורה המנוֹחה זִכרה לברכה.
שכפול מפתחות
הגוף השביר
שכפול מפתחות הדם
שכפול מפתחות המוות
בתים בלי געגוע
בין המילים.