יום אחד החליט
חמורו של ג'וחא
להבריז
מהעבודה ולהיות
חמור
חופשי ומאושר. מֶה
עשה? הלך
בַּדרך עד שהגיע לַנהר.
חצה החמור
את הנהר וטייל
שם להנאתו. לפתע
ראה גמל צועד מֵעֵבֶר
לַנהר. גמל!
גמל! קרא החמור.
בוא איתי
ונחיה ביחד חיי חופש
ושלום. שמח הגמל
להשתחרר מעול אדונו בַּמדבר,
ונעתר להזמנת החמור
בְּחפֶץ לֵב.
טיילו החמור והגמל להנאתם
כידידים מִשֶּׁכְּבָר היָמים. פתאום
ראו השנַיים כלב
רץ חסר מנוח. מה מעשיךָ
כאן? שאלו בסקרנות.
בורח אני מאדוני, ענה הכלב
במרירות רבה. עבד
נרצע אני לו, ואיני יכול
עוד לעבוד! בוא
והצטרף אלינו! קראו החמור
והגמל פֶּה אחד.
קיבל הכלב את ההזמנה
בשמחה, ומאותו יום
חיו השלושה
בחבורה אחת חיי שלווה
וָאושר. יחד אכלו,
יחד שתו ויחד לנו
על הגבעה הירוקה. ככה
בילו את חייהם
בַּנעימים. פעם אחת
מרוב שעמום הציע החמור,
שכל אחד מהם יפצח
קולו בשיר. הוא
הזמין את הגמל להתחיל
את מופע הבכורה. סרב
הגמל. קפצו הגמל
והכלב על ההזדמנות החגיגית
והפצירו בחמור בעל
ה'קול הֶעָרֵב' לשיר. חשש
החמור לשיר, פֶּן יסגיר
אותו קולו אצל אדונו. אולם
בעודו נִרְגָּש מהמחמאה
המפוקפקת של מְרֵעָיו, נכנע
ופתח פיו בנעירה
הקולנית, הרועמת שפילחה
את האוויר. ואכן,
אשר יגוֹר בא
לו. ג'וחא שהכיר
את נעירת חמורו מנעוריו,
מיהר אל הנהר
והחזיר את החמור
אחר כבוד הַיְשֵׁר אל
היבוס שממנו,
כזכור... הבריז, ביחד
עם שני בני לווייתו החדשים.
מאז שוב חזרו השלושה
להיות עבדים לאדם. הכל
בגלל החמור המְזַמֵּר.
רק הזמיר
מעולם לא חדל לשיר
באוזנֵי הדייגים
בַּנהר.
אל תשלח ידךָ אל הנהר.