למות באל-חמה

למות באל-חמה מִתַּחַת לִשׂדֵרוֹת הַפִיקוּסִים בְּאֶל-חַמָּה הוֹלְכִים וְשׁוֹכְבִים זַרְזִירִים. מַעְיָנוֹת חַמִּים מֵי אֶל-חַמָּה, וְלַיְלָה עוֹד רַע מִיּוֹמוֹ, רוֹבֵד עַל מִי שֶׁהָיוּ לְפָנָיו, שִׁכְבָה מֻנָּחָה עַל פָּנֶיהָ. מַעְיָנוֹת לֹא חַיִּים מֵי אֶל-חַמָּה, מִמֶּרְחָקִּים בָּאִים נֶחְבָּטִים, אֶל בּרֵכוֹת מָוֶת בָּאִים. מִי שׁוֹלֵחַ זַרְזִירִים אֶל קִצָּם? בְּהוּלִים: שֶׁלֹא זְמַן לִחְיוֹת וְלֹא זְמַן לִרְאוֹת אִם יֵשׁ צוֹפֶה לְשׁוּבָם. מֻרֱעֲלֵי מֶלַח עָפִים לָמוּת בְּאֶל-חַמָּה. עוֹף לֹא עוֹצֵר בְּעוֹף, פָּנִים לָאֲדָמָה. כַּמָּה קַל לִגְמֹר כְּמוֹ זַרְזִיר, וְלֹא כְּמוֹ חַיָּל.

בחורף של שנת 1972, כשנה לפני מלחמת יום הכיפורים, עשיתי שירות מילואים ארוך ומייגע במוצבי דרום הרמה, באזור אל-חמה. כל בוקר, בעת סיור הבוקר, הייתי מגלה מאות ואולי אלפים של זרזירים מתים או גוססים, מתחת לשדרות הפיקוסים הענקיים שבמתחם אל-חמה, ליד הבריכות החמות. הזרזירים נערמו ממש זה על גבי זה, וכל בוקר היו ערימות חדשות של זרזירים שמתו במהלך הלילה. התופעה המדהימה הזו לא נשכחה ממני. המראות הקשים האלה לא נשכחו ממני. הזיכרון של הזרזירים הללו, שכאילו נידונו למות, חסרי ישע, לא הרפה ממני. ואז באה מלחמת יום הכיפורים, ולנוכח המראות הקשים שראיתי בנקודות האיסוף של הפצועים שלנו, וחללי הסורים שנותרו באתרי הקרב של דרום רמת הגולן, במסלול האש והדם של חטיבת השריון שלי, חזרו אלי בכוח ובאלימות הזכרונות של הזרזירים המוטלים בהמוניהם ליד הבריכות המלוחות של אל-חמה. השיר פרץ מעצמו, מהנבכים הלא ידועים והלא מוארים של הזיכרון. המשורר הצופה, המעיד והזוכר שבי, כלל את זכרי הזרזירים עם מראות המלחמה הקשים. הציפורים התחלפו בחיילים הצעירים. והטבע כולו, נתפס כיישות עוינת לחיילים הצעירים שראיתי במלחמה. השם אל-חמה, הצליל של הצירוף הכביכול לא עברי הזה, היכה בי בחוזקה. ושירים נכתבים לא רק דרך הלב, לא רק דרך הזיכרון, אלא גם דרך האוזן. החזרה הנשנית של הצירוף אל-חמה, הפכה לפתע למנטרה הרעה, מבשרת האימה, המאחדת בין זרזירים תמימים, לבין החיילים הצעירים שלא ישובו. (השיר נדפס בספר שיריי הראשון, "חושניה, המסגד", ספריית פועלים, תל אביב, 1975)