שָׁנָה תְּמִימָה כָּל בֹּקֶר טִיַּלְתִּי לְאָרְכָּהּ שֶׁל הַוּוֹלְגָה
הָעוֹשָׁה אֶת יוֹמָהּ וְלֵילָהּ אֲהָבִים.
בֵּיתִי נִשֵּׁק אֶת הַחוֹף שֶׁאָסַף אֶת זְרָמֶיהָ, בָּהֶם
אִכָּרִים נָתְנוּ מִדָּמָםֹ
צוֹעֲנִים נָתְנוֹ מֵהַגִּיטָרָה
פְּרוֹבֶסְלָוִים נָתְנוּ אִנְקְוֶיזִיצְיּוֹת
רַכּוֹת מִמַּכּוֹת גָּאוּדָאלְכַּבִּיר בִּסְפָרָד.
מַלָּחִים נָתְנוּ גְּרָמֵי יָדַיִם מְלוּחִים
וְגַם יְהוּדִים זָלְפוּ בִּמְצוּלוֹתֶיהָ דְּמָעוֹת מְאֻדָּמוֹת
כְּשֶׁגְּדוּדֵי חֱמֶלְנִיצְקִי דָּהֲרוּ בְּמֵימֶיהָ.
עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים תשנ"א
נְשִׁירַת עָלִים מְשַׁכֶּרֶת נָתְנָה לַוּוֹלְגָה סְתָיו
שֶׁמֵבִיס שָׁנָה אַחַר שָׁנָה אֶת הָאָבִיב בְּנוּקְאָוּאט.
בּוֹלֵעַ אֶת הַקַּיִץ וּפוֹרֵֹס מַרְבַדֵּי חֹרֶף מְַקפִּיא
עַל הַנָּהָר הַמַּמְתִּין לָשָׁוְוא לַנַּעַר
מַמְתִּין לְרֶגֶע שֶׁל צוֹהַר-אָבִיב בַּשַּׁנָה הַבָּאָה.
(סמארה, קובישב, מוצאי יום הכיפורים תשנ"א)