שׁוּמָקוֹם

אתה שם ואני כאן ובינינו צומחת בהתמדה יום יום שנה שנה כאילו בכוחות עצמה גדר ההפרדה האיומה של מה שהיה ואיננו - אני כאן ואתה שם ותחתינו זרה-קרה-חורגת-אטומה מי שהייתה אמורה להיות אמא- אדמה או לפחות מיטה מרופדת שכבות שכבות של חום גופֵינו אתה שם ואני כאן ועלינו זרוקה מאופק עד אופק שמיכת טלאים דפוקה מְהוּהָה-מרופטת-מסמורטטת שפעם לִפני לילות רבים הייתה שמיים חיים עִם דופק צָלוּל של אלפי כוכבים אני כאן ואתה שם וסביבנו מחוץ לטווח הדם מעבר לטווח נשימה מעל ומעבר לכוח הסבל בקצה קצות השפיות יש אולי מציאות של אהבה תקווה ואמונה אבל איך נדע? על אולי לא בונים בגלל אולי לא משנים לא מִשתנים לא מִתפנים: ממשיכים להעמיד פנים שהכול בסדר לישון-לקום-לאכול לעשות צרכים שונים ומשונים ולחיות כאילו אלה החיים כאילו אלה החיים כאילו אלה החיים אבל בסופו של יום כשמתחילה השלָמה עם מה שלא היה וכבר לא יהיה לעולם כשכבר ברור שאין נחמה באהבה שלא התגשמה כמו שאהבה צריכה להתגשם - ונותרה זרוקה אי-שם כבר לא מדממת אפילו בקצה קצות השפיות (שגם היא כאילו כבר מיותרת) בשטח ההפקר שבין חלום וּמְצִיאוּת: לא כאן ולא שם לא בשמיים ולא בארץ כאילו מִשום מקום משום זמן משום מה כאילו לא בכוונה כאילו בטעות שאף אחד לא צפה נִהיינוּ פיתאום לבשָׂר אחד באש ובמים ובדם -