|
בקני הקט שקע העצב, יצועי הרך הפך קשה וזר. בליל סער כה מוכר, פרשתי את כנפיי, ועפתי לבקש לי נחמה. והרוח בועט, מתהפך בי כחרב, אברותיי חפויות ורוחי כמו נשברת, כתף לו היתה לי להניח ראשי, נשארתי, לבדי. פתע יד זרה הושטה לי, נחה על ראשי המיוגע. רפרפתי בכנפיי, נשאתי את עיניי, קן אוהב נגלה לי למנוחה. והרוח שקט, מלטפני עם ערב, אברותיי רפויות ורוחי משוחררת, יש ונדמה לי, חיי הם חלום, את עיני אעצום. |