כשהשכל צועק כבר "הצילו!"
ומצפון לא יכול כבר לסבול,
את הידיים קשרו, שאפילו...
לנגב את הדמעות לא יכול.
הרגליים קורסות מללכת,
בכבלי הטיפשות עמוסות
ונפשי מתענה ללא שקט
בחברה שכולה נמושות..
לעצמי לרבות עוד הבטחתי
לשנות את המצב המביך,
כנראה שלמרות זאת שכחתי,
שלשון לאסון רק מוליך.
רצונות מסתיימים בלי ביצוע,
חלומות מתנפצים לרסיסים,
זמן עובר, רק הלב עוד פצוע,
מחכה בטיפשות לניסים.
העיניים סגורות בתרדמת
מהחושך עטוף בשקרים,
האמת מתגלה, היא נושמת,
חיה היא כמצפן בשירים.