כל גניי התרוקנו...
וטובי הפרחים, נקטפים בכאב ובצער.
היונים הצחורות אל דרומה פנו...
תותחים רועמים מול השער.
את שמים כיסו רצועות הבטון...
הד הירי מקדים את הדופק.
על שמחת החיים, רק קוראים בעיתון...
את הקץ לא רואים כלל באופק.
לעת נפשי איתנה. אך עמוק, שם בפנים...
המצפון מתייסר מחידה.
רק אמת חצופה, כסטירה בפנים...
ממתירה גשם עז של פלדה.
תקוותי, שמחר אתעורר מחלום...
לא יהיו לא אימה, לא תככים.
בגניי יפרחו ניצנים של שלום,
ימלאו כל פינה בפרחים.