בכיס החזה, ליד חפיסת ה"נובלס" והמצית,
יש פיתקה שעליה רשמתי בכתב
היד המסודר שלי: “לא לשכוח את הפרחים
לדליה". סתם תזכורת, כי הערב אנו חוגגים שבע
שנות נישואין.
בינתיים אני בודק את הטור שעומד לפני: זוג זקנים
הוא בז'אקט מרופט והיא סתם זקנה ואחריהם
אשה עם תינוקת עם בעלה – שמו בוודאי אחמד -
ואחריהם עוד אחמד ועוד פטימה ועוד זקן ועוד זקנה
ולכולם אני בודק את התעודות.
בשלוש יחליף אותי יאיר ובשש אהיה בעיר ואקנה
זר פרחים בחנות בקינג ג'ורג' ודליה תחייך
כשתפתח את הדלת ותראה את הפרחים
ואותי. אבל לפני שאני יוצא צריך לבדוק את
תעודותיו של הזקן בז'אקט המרופט.
רוב שיניו חסרות ורוק ניתז מפיו והוא מנסה להסביר
מדוע האישור כל כך מסמורטט ואי
אפשר להבין בו מילה. אין לי רצון לטרטר
אותו אבל אין לי גם זמן ואני מורה לו לעבור
לדלפק של חדווה. שיסביר לה.
הוא מסתכל עלי במבט תוכחה ומסביר משהו בשצף
רוק לאשתו. היא מסתכלת עלי ומתחילה לבכות. בערבית.
אולי גם הם קיוו לחגוג משהו הערב. ששים שנות נישואין?
ואולי גם הוא התכוון לקנות לה זר פרחים אבל מה שכן
אני בהחלט אגיע הביתה לפניו.