פלוס-מינוס. הבהילו אותנו שהמינוס בחיינו חייב להצטמצם וצריך להתכונן לכך. היום, בישראל של 2005 אם אתה לא חי במינוס אתה כנראה לא חי. לכולם יש מינוס, אלא שמעכשיו רוצים לעשות אותו בגבולות הסביר, ואיזה 'סביר' יש בעבודה מתסכלת של סטודנטים שמרוויחים שכר מינימום? איזה חיים אפשר לנהל בצל איומי המינוס אם אתה צריך לקום מוקדם בבוקר כדי להכין את הילדים לגן, לקחת אותם מוקדם כי באוטו אתה כבר לא נוסע כי הדלק בשמיים ואז אתה עובד שעות על גבי שעות, חוזר הביתה בשביל לישון כמה שעות ובזה נגמר היום.
רק מנהלי חברות יודעים שהם צריכים להשאיר את חשבון הבנק העסקי שלהם במינוס כדי שמס הכנסה לא 'ינגוס' להם בחשבון. אבל אנחנו האזרחים הפשוטים, נוגסים לנו בין כה וכה. כן מינוס, לא מינוס.
בחירות 2006. כולם מזגזגים. כולם מושחתים. לאף אחד אי אפשר להאמין. כבר המון שנים שאין למי להצביע ואנחנו בוחרים את הרע במיעוטו. שנים. אם יש זמן לדרישות הציבור מהממשלה הרי זו התקופה. "יד ימין לא יודעת מיד שמאל", זה רק ביטוי זניח לעומת ידיהם הענפות של העוסקים בפוליטיקה.
חלילה, אינני תומך מובהק במפלגה זו או אחרת. כבר שנים שאני מאותם ציבור בוחרים שאינו מחויב. עובדה! רוב הזוגות היום מתגרשים כי הם לא מסתדרים בחסות המחויבות, אז פלא שאנחנו לא מוצאים ראש ממשלה שאפשר להתחייב לו? או לשם שינוי שהוא באמת יתחייב לנו?!
אין מילה אחרת מלתאר את אותם "נבחרי העם" שהגיעו לשם בדרך לא מובנת. כנראה מדובר בשיטת "המקל והגזר", אלא שאנחנו לא מפסיקים לקבל ממנו מהלומות, והגזר כבר מזמן לא טרי.
אין שלום, אין ביטחון. אירן מאיימת עלינו בהשמדה המונית. סוריה מאיימת בשינוי פני המזרח-התיכון אם יפעילו נגדה סנקציות. אני תוהה לאן נעלם כל הזיכרון שלהם מהעבר של ישראל? הרי את הכינוי המפואר שלנו "האויב הציוני" קיבלנו אחרי כיבושי שטחים רבים.
הפכנו אדמות שוב ושוב, ביצרנו חומות והקמנו מדינה. ואחרי כל השנים האלה הם ממשיכים לאיים עלינו? לא נמאס להם? הרי אנחנו העם שנבנה על הצבא שלו. "עם בונה צבא בונה עם".
הגיע הזמן שיפסיקו לזבל לנו את המוח עם איומי סרק-סרק. ליד המגירה שם נמצאים מדי ב' ונעליים. יש מגירה נוספת עם תוכנית להפציץ גם את ארה"ב אם נצטרך בשעת חירום אז בטח ובטח שאין מה לדון על אירן וסוריה. ציוני לא ציוני, שיעזבו אותנו כבר בשקט, יש לנו מינוס ובחירות להתעסק איתם.
סוגרים מעגל. החודש הוא יום הזיכרון לבן גוריון. מי שהיה ראש הממשלה הראשון התגורר בצריף קטן בשדה בוקר. אחרי 17 שנה בממשלה הוא התפטר בגלל שלא היו לו תומכים ומסיבות שנימק אותן כחוסר יכולת נפשית להמשיך ולהתמודד עם ענייני המדינה.
אני לא מאשים אותו. להחזיק תעודת זהות כחולה היה מאז ומתמיד עסק לא קל. שלוש שנים מלמדים אותך לאהוב את המולדת ויהיה אשר יהיה. אתה יודע שההיגיון נגמר בש"ג, אלא שהשומר ברח מזמן, השער נפרץ וככה מצאנו את המפקדים שמוכרים לך סיפורים במשך שלוש שנים, יושבים כעת בממשלה ומנהלים לנו את החיים.
משום מה אני מוצא קשר בולט בין ראש הממשלה הראשון שהיה בעל חזון ורצון להפריח את השממה לבין שבוע זכויות האדם שאט אט נגזלות מאיתנו האזרחים. אין זכות כבוד ואין זכות שוויון ושוב אנחנו נבחר ב"רע במיעוטו" ונקבל מכות מהמקל של הגזר.
ישראל 2006. נעלי הצבא עדיין במגירה עם הדיסקית ורשימת הקשר של כל החבר'ה. המינוס בבנק לא ישתנה. סוריה תמשיך לאיים ולאירן אנחנו נמשיך לספק עצות בחקלאות בדרך עוקפת.
אני אמשיך להחזיק תעודת זהות וחוגר מילואים. חלקנו יוותרו על מנת בשר השבוע כדי לממן כרטיס לפסטיגל, כי החארות יודעים שאנחנו לא יכולים להגיד 'לא' לילדים. רק חבל שהם לא מלמדים את הילדים מי זה בן גוריון ונפתלי הרץ אימבר ובמקום הם מקבלים את "המורדים". מילא, אולי בסוף הם יעשו מרד אזרחי.