נקודת מבט
א'
בשעה טובה חזרה בתי, נעמה, ארצה לאחר שליחות של חמש שנים בבלגיה. רבים מבני הקהילה עלו ארצה בעקבותיהם. חתני זכה בפרס 'שליח מצטיין' מטעם הסוכנות. לחברי הקהילה הנותרים היה קשה להיפרד מהם. השליחות יועדה מלכתחילה לשנתיים בלבד, אולם הפצרותיהם של בני הקהילה, השאירו את בתי וחתני בבלגיה עוד שלוש שנים. והיה להם טוב. טוב מאוד. הם הרוויחו את לחמם בכבוד, הצליחו לסיים את המשכנתה שלהם בישראל ואפילו לחסוך.
הם חוזרים ארצה עם ארבעה ילדים קטנים, ששניים מהם תוצרת בלגיה. הילדים שולטים היטב בפלמית, בצרפתית ובעברית. ילדיהם אוהבים מאוד את בלגיה והיה להם קשה להינתק מחבריהם. בלגיה עבורם היא הארץ היחידה שהם מכירים ואוהבים. אבל הם יודעים שהם חוזרים לארץ שלהם. אימא ואבא שלהם הסבירו להם כמה נפלא יהיה לגור בארץ האמיתית שלהם, והם שמחים, מתרגשים מההתחלה החדשה ונכונים לה. בארץ הם יגורו בדרום. נכון שזה היה מקום מוכה קסאמים, אבל הם מוכנים לכל. גם עבודה עדיין אין להם, אבל הם לא דואגים - בינתיים הם יחיו מהחסכונות.
ב'
בתי חזרה ארצה לאחר עבודה של חמש שנים בלגיה. חברי הקהילה התחננו והפצירו בהם שיישארו בבלגיה. הקהילה זקוקה להם מאוד! הקהילה פנתה לסוכנות ולרבנים בארץ בבקשה שיתירו להם באופן יוצא מהכלל להישאר בבלגיה. הקהילה הציעה להכפיל את התשלום עבור עבודתם, הציעה להם תנאים נוספים שמעולם לא ניתנו לשליחים ובלבד שיישארו. "למה לכם לחזור לארץ?" שאלו אותם ראשי הקהילה. "לקסאמים?" והשאלה המדאיגה היא איך יסתדרו
כאן? אפילו עבודה אין לבתי ולחתני. והילדים? הילדים שמרגישים את עצמם בלגים לכל דבר? הילדים מכירים רק את בלגיה. הם יודעים את שפת המקום, את מנהגי המקום. איזו אכזריות היא לקחת את הילדים האלה ולתלוש אותם מהארץ היחידה שהם מכירים?
הפגנה! צריך להפגין נגד חזרתם לארץ הזאת. ארץ אוכלת יושביה. ארץ מוכת קאסמים. ולו למען הילדים הרכים שבלגיה היא עבורם הארץ היחידה שהם מכירים. נכון, הם ילדי עובדים זרים בבלגיה, אבל חייבים להציל אותם. הפגנה! צריך להפעיל את האגודה לזכויות אדם!
ג'
יש תמונה שחקוקה בראשי ואינני מסוגלת להשתחרר ממנה. זה היה לפני ארבע שנים. אני יושבת מול הטלוויזיה, וצופה בבתי הצעירה, אסתי. אסתי ילדתי האהובה עומדת בבית הכנסת הגדול בנווה דקלים עם כל חברותיה ושרה בבכי נוקב: "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו, ה' שמעה תפילתי ושוועתי אליך תבוא, אל תסתר פניך ממני ביום צר לי". אני בוכה ובעיקר דואגת. דואגת מאוד. גדודי חיילים לבושי שחורים מקיפים את בית הכנסת. עוד מעט יחדרו אליו ויתלשו את בתי מהמקום.
"אלוהים", אני מתפללת, "תעשה שזה יהיה רק חלום. אלוהים", אני מתחננת ולבי נקרע לגזרים, "אנא! שלא יאונה כל רע לאסתי". אבל תפילותיי לא נענות. אני רואה את אסתי, ילדתי הקטנה, נתלשת מבית הכנסת ומוכנסת לאוטובוס כחפץ שאין לו הופכין, כעֶגְלָה ערופה. ושום אגודה לזכויות אדם לא באה לעזרתה. ושום אגודה לזכויות אדם לא דאגה לנזק הנפשי שייגרם לה בעקבות התלישה הזאת ממקומה על-ידי חיילים שהם עצמה ובשרה - אחיה.
ארבע שנים חלפו, ואיש לא לוקח אחריות על הנזקים הנפשיים שנגרמו לילדים מגוש קטיף, למרות שהם אינם ילדי עובדים זרים. הם עצמנו ובשרנו.
באותו יום. בעת שנצמדתי לטלוויזיה, נשלח אליי בהפתעה לחן לשיר שכתבתי בעבר לבִתי. השיר הזה יזכה אחר-כך לכינוי "שיר הינתקות" בגלל העיתוי שבו יצא לאור, ויושמע ברדיו ככזה. השיר הושמע לראשונה ברדיו בתוכנית "הדרה" ברשת ב'. לשמיעת השיר ניתן ללחוץ כאן.
מילים: רחל נפרסטק
לחן, עיבוד וביצוע: אדם וינטר
לתקן עולם במלכות שדי
בִּתִּי יָפָתִי מֶה הָיָה לִי?
מַדּוּעַ רָגְשוּ כִּנּוֹרוֹת?
בְּדֶמַע גָּעוּ בִּי עִם לַיִל
כָּבוּ בַּסִּמְטָה הָאוֹרוֹת
אִמְרִי נָא בָּבַת עֵינִי
הֲפָּרַח שׁוֹשָׁנִי הַצָּחוֹר?
וְעִמּוֹ הֶחָמַק שְׂשׂוֹנִי,
פָּרַשׁ אֶל אַרְצוֹת הַכְּפוֹר?
צְלִיל נוּגֶה הִתְגַּנֵּב בַּחַלּוֹן
וּפָרַץ אֶת כַּסֶּפֶת גְּנָזַי
מְיַבֵּב גַּם הָעוּד חִדָּלוֹן
כְּמֻצָּל הוּא מֵאֵשׁ מַחֲזַאי
פָּרְשָׂה יַלְדָּתִי הַכָּנַף
וְעָפָה הַרְחֵק מִן הַקֵן
יוֹשֶבֶת עַל שֵׁפֶל עָנָף
עוֹלָם בְּמַלְכוּת לְתַקֵּן
בִּתִּי יָפָתִי הָרְחוֹקָה
הַאִם שֻׁבְּרָה לִי הַשֹׁקֶת?
מַדּוּעַ אֵינִי חֲזָקָה,
מַדּוּעַ אֶבְכֶּה כְּתִינֹקֶת?
כל הזכויות על מילות השיר שמורות לרחל נפרסטק.
כל הזכויות על המנגינה שמורות לאדם וינטר.