בספר בראשית, פרק מ"ג פסוק ל' נאמר:
"וימהר יוסף כי נכמרו רחמיו אל אחיו ויבקש לבכות ויבוא החדרה ויבך שמה".
בתקופתנו היינו מעדיפים לומר "שם" במקום "שמה", אך בלשון מדוברת היינו אומרים גם "שמה" - בדיוק כפי שנכתב לפני אלפי שנים... אך העניין כאן הוא אחר: מאין הביטוי "נכמרו רחמיו" שנאמר בפרשה
מקץ?
לפי אבן עזרא, נכמרו רחמיו =
"בערו ויקדו, וכן: עורנו כתנור נכמרו (איכה ה', י')".
רש"י מפרט יותר ומפרש: "נתחממו, ובלשון משנה: על הכומר של זיתים, ובלשון ארמי: מכמר בשרא, ובמקרא: עורנו כתנור נכמרו (איכה ה' י'). נתחממו ונקמטו קמטים קמטים מפני זלעפות רעב. כן דרך כל עור שמחממין אותו נקמט ונכווץ".
מדובר אם כן לא רק בהתחממות אלא בצער הגורם לקמטים בעור הפנים, והקשר בין ההתחממות לבין הקמטים הינו בכך שהעור המחומם - מעלה קמטים, בגלל התפשטות החומר.
הדמיון לקימור, שאף הוא נגרם בגלל ההתחממות - הוא רב, כי על אף הק' [קימור] במקום הכ' [נכמר] - מדובר בתופעה מקבילה מבחינה פיזיקלית. הכ' והק' מתחלפים בעברית - כגון: קובע, שהוא קסדה, כלומר: כובע פלדה.