"שׁוּ-אִסְמָה?!"

קטע אירוני/עירוני התראה בלתי-חוזרת מאת שאול דישי - ובנוכחותו האישית מעל למקלדת אל מוּל המסך. לא יודע איך קוראים לה או איך מכנים אותה. היקשתי ולא "הקישותי" בה - האצבע שליד האגודל של יד ימין. עיניי היו נעוצות במקלדת והיא - "שׁוּ אִסְמָה?!" - ידעה לרוץ ממקש למקש ולהקיש את האותיות לפי הסדר והרווחים שפלט מישהו בתוך מוחי. אל תשאלו שאלות, יותר מזה אני לא יודע, יותר מזה איש אינו יודע. כשהרמתי את מבטי ונעצתי אותו לרגע במסך הלבן, הבוהק והבעצם מאוד מסנוור, נזכרתי שאני רוצה או רציתי להציץ לרגע בטבלת הדואר האלקטרוני שלי על-מנת לראות ולדעת אם משהו "נכנס" - הרי משהו "יוצא" לא יכול לצאת אלא אם כן אני אהיה שם ואעשה משהו יעיל ופעיל על-מנת שהוא ייצא. לא נכנסה לי שום הודעה, כלומר לא נכנסה לי שום הודעה אישית, כלומר לא נכנסה שום הודעה שנכתבה אישית במיוחד בשבילי. החלטתי: זהו, מעכשיו אני פותח רק הודעות אישיות, שנכתבו במיוחד בשבילי, לא פרסומות, לא תחינות, לא תחנונים, לא סיפורי סבתא, ולא "תראו מה קרה לאחותי כשהייתי בנפאל". ביקשתי - שוב באמצעות "שׁוּ אִסְמָה?!" - אותה האצבע שליד האגודל הימני - לרכז את כל ההודעות שקיבלתי לפי השמות של שולחיהן, ואז עברתי עליהן אחת אחת עם הסמן ולחיצה על החץ שבצד שמאל והן הפכו באחת ל"כחולות" - ואז בלי לחשוב פעם נוספת מחקתי אותן. עברתי ל"פרטים שנשלחו" - גם אותן, ללא שהיה כל צורך לחלק אותן לפי שולחיהן - "כולם הוא אני" - סימנתי בכחול ומחקתי ב-Delete. עברתי להודעות "שלא נקראו" - לפי טבען המהותי מחקתי גם אותן באותה שיטה, עם "דליט", חץ לכיוון מעלה, והרבה כחול. נשאר לטפל רק באכסניה של ה"דואר זבל" ועוד קטגוריה דביקה: "פרטים שנמחקו", בשביל מה צריך למחוק פרטים שכבר נמחקו?! - לא היה לי עונה פוטנציאלי בסביבה, ובדרך האיטית והקשה, סימנתי, הכחלתי ומחקתי. המסך היה לבן ומסנוור יותר מאשר קודם, הוא נראה קל כנוצה ומהיר כנשר, הרגשתי שהורדתי ממנו וממני מעמסה כבדה. למרות החום - הרגשתי הקלה בלתי מוסברת, הצלחתי לעשות משהו שאף פעם לא עשיתי - מחקתי, מחקתי ומחקתי. אל תשכחו! לא נשבעתי, אבל הבטחתי לעצמי לא לפתוח יותר הודעות שאינן כאלה שנכתבו במיוחד אישית ובשבילי, לא שכחתי זאת, לא בינתיים. תוך כדי הכתיבה הנוכחית נכנסו תשע הודעות שבצבצו לשנייה ורבע בחלונית כחלחלה בתחתית הימנית של המסך: "שתיים" היו הזמנה לסרטים שכבר ראיתי, "שלוש" היו "מבזק ידיעות" כלכלי לא של "ידיעות" ולא של "גלובס" אלא של "כלכליסט", ארבעת האחרות הן "חידות טריוויה" והזמנה לטיולים מאורגנים של "פנויים/פנויות" בחו"ל - לא נגעתי, לא פתחתי ולא מחקתי - ידעתי עליהן רק משורת הנושא וזהותו העלומה של השולח המסחרי האוויל, המעיק וחסר-העכבות - והכל: תוך הקדשה של שנייה ורבע, שנייה ורבע כפול תשע פעמים - משהו כמו 11 ורבע שניות. נזכרתי שפעם, לא מזמן, לפני יומיים, שמעתי "תשדיר - זמריר" ברדיו לפני החדשות: "יום שעובר אינו חוזר" - הסקתי לבד, "11 ורבע שניות שעוברות גם הן בטח לא חוזרות". ואם הן חוזרות - לאן הן חוזרות, למי הן חוזרות?! בטח לא לי, והרי הבטחתי(!) אני קולט ופותח רק מה שנעשה ונכתב במיוחד בשבילי. ואז גיליתי... מה גיליתי?! - המחשב שלי, הגולם שלי, ה"מטומטם" שכל-כך התרגל אליי ואל לחיצותיי העיקשות - פתח לי "חלונית", לא קטנה ולא למטה מימין, אלא ממש באמצע המסך, בתוך מלבן כמעט ריבוע, ובו נכתב מולי - אדום וכחול על גבי לבן - "שאול דישי" - "הודעה אישית" - יש לך עוד משהו שלא עשית ולא בטוח שתוכל לעשות אותו לבד מבלי להתייעץ עם מומחה למחשבים ולמחשבת האדם - עליך לפנות דחוף ולטפל ברובריקה החדשה, שנפתחה במיוחד עבורך לאור התנהגותך החדשה והלא אופיינית: "פרטים שנשכחו". ברשותך, לא רצינו לקרוא להם "פרטים שהוזנחו"; הנהלת ה"מפעיל" סבורה הייתה שלא יכול להיות שפעלת בנדון במתכוון, כמו לומר: בצורה רצונית תמימה או מתוך זדון. ככל הנראה, רק שכחת(!) והמחשב הנאמן שלך, והרגליך הטובים כמו אלה הרעים עומדים לטובתך, וגורמים לך ל"תזכורת חריגה ובלתי-רשומה" - אפילו לא בספריהם הלועזיים של הבכירים במומחים לתקשורת בין-מחשבית, שמתמחים היטב גם באופיו וגם במוזרויותיו של האדם הח/ד.ש. - זה המשתדל עדיין בעל-כורחו ובכל כוחו לנסות לברוח ולהתחמק מן התואר המשומש, הארכאי, העתיק, והלא לגמרי מחודש - "הממוען (או הנמען) הכסיל - האפשרי המצוי והלא-רצוי של הדוא"ל האלקטרוני". ראה הוזהרת! - בעתיד הקרוב/הרחוק תינתן לך רק עוד התראה אחת, וגם היא כמו-זו, תהיה רק כאן ובכתב בלבד - בהיותנו, כפי שידוע גם לך בעידן מודרני "בדיוק כזה" בו כלל וכבר, לא מדברים עם קול או בלי-קול.