שלום וברכה למתֵי המעט הקוראים את דבריי, כאן בבלוג הנחמד שבאתר '
מחלקה ראשונה'. אני מקווה שלא השתעממתם למקרא דבריי עד הנה. הרשו לי, אם כך, לחגוג בצנעה, ביחד איתכם כמובן, את מלאֹת מאה פוסטים ראשונים לבלוג. כמוכם כמוני, מתקשה להאמין שבתקופה כל-כך קצרה, פחות משנה, הובאו כל-כך הרבה פוסטים.
ראשית - או פְּרִימָה בלטינית, תודתי לאתר המארח, לבעליו ולעובדיו, וייסלח לי שאינני מכיר את פרטי ההפעלה של 'מחלקה ראשונה'. אני הרי בא מצד "התוכן", ואין לי חלק ב"פְּלַטפוֹרמָה" הטכנית. אגב, כשהייתי ילד בקיבוץ, קראו הוותיקים "פלטפורמה" לעגלות הנגררות, אם על-ידי הסוסים ואם על-ידי הטרקטורים... כשהציע לי יואב יצחק דומני, להשתתף דרך קבע באתר, היססתי מעט. טרם התנסיתי בכך, אף כי לא מעט מעבודותיי הספרותיות נדפסו באתרים רבים ברשת. אבל הופתעתי לטובה ואני שמח לומר תודה גדולה למכניסי האורחים הנדיבים של האתר.
שנית - סֶקוּנְדָה בלטינית, הופתעתי ממידת הפתיחות של האתר. כל מה שעלה בדמיוני הקודח, ולכותבי פוסטים, כידוע לרובכם, יש יותר מדי דמיון, שבדרך כלל גם קודח מעל למידה הרצויה - הורשיתי להביא לבלוג. ללא שמץ צנזורה, משום סוג שהוא! זוהי מידה נדירה בעולם העיתונות שלנו, כאן בארץ, הן זו הנדפסת והן זו הדיגיטלית. נסו לכתוב משהו שאינו ברוח המסורת של עם ישראל, ותראו ששום במה הקשורה לעולם המסורת, לא תפרסם את דבריכם. או להפך, נסו לכתוב לבמות השמאל המוכרות, דברים בשבח הימין או המתנחלים, ותמצאו עצמכם מוּקָאִים אל מדרכות פתח תקוה. למה פתח תקוה דווקא? משום שמערכת האתר יושבת שם... יש רק במות מועטות עד כדי כאב, המוכנות באמת להקנות חופש מוחלט לכותביהן.
שלישית - טֶרְצָה בלשון האקדמיה, סברתי שיש ברשימותיי יותר מדי טבע. יותר מדי עצים ושיחים, פרחים ואבנים. יותר מדי ציפורים ובני כנף אחרים. יותר מדי נחלי אכזב למיניהם, מוליכי ביוב שהתייבשו, ותעלות ניקוז שהצחנה עולה מהן. והנה להפתעתי, ממעט המגיבים שזכיתי להם, איש לא התרעם על המידה היתרה של תיאורי הטבע אצלי. איש מהם לא טִיקְבֶּק בעוינות שנובעת מעודף שדאות או חקלאות. גם חובבי ציפורים מושבעים לא לימדו אותי לקח, ואפילו בוטנאים, חכמי הצמחים, לא שיפדו אותי אל הקיר, בשל טעות מבישה בהגדרה. מכאן אני למד שדווקא מרשם זה חביב עליהם.
רביעית - קוואַרְטָה בלשונם, סברתי שיש ברשימותיי עודף מכביד של זיכרונות היסטוריים, על ארץ ישראל של ילדותי. על הקיבוץ שנולדתי וגדלתי בו. על האישים המופלאים, אמנים יוצרים ומנהיגים, שפגשתי במרוצת חיי. והנה גם כאן, למדתי מהטוקבקיסטים המועטים עד לכאב, שהעודף הזה לא רק שלא הפריע להם, אלא אפילו מצא חן בעיניהם. אחדים אפילו ביקשוני, אם בתגובה ואם בדואר האלקטרוני, להוסיף ולספר על ארץ ישראל האבודה של תקופת היישוב. ועל הקיבוץ המתחדש, העובר כעת ייסורי הפרטה קשים. מכאן אני למד שיש עניין בנושאים הללו, גם לקוראים שאינם קרובים אצל התנועה הקיבוצית. ושאינם חברי החברה להגנת הטבע. ושאינם קוראי מדורי ההיסטוריה בעיתונות.
וחמישית ואחרונה - קווינטָה בלשונם, חששתי שלשון כתיבתי תהיה מחסום ביני לבין קוראי הבלוג. אחרי הכל, אני לא בא מתחום העיתונות היומית ולא השבועית ואפילו לא החודשית. מאמריי ויצירותיי נדפסו בכתבי עת ספרותיים בעיקר, שלא לדבר על ספריי. וכל בַּר בֵּי בי"ס תיכון ישראלי-עברי יודע ומכיר עד כמה שונה הלשון הספרותית היום, מלשון הרחוב, השכונה, הטלוויזיה והרדיו. והנה, גם כאן ציפתה לי הפתעה שאפשר לכנותה הפתעה נעימה. דווקא לשוני המיושנת, הסבתאית-במידה, האנכרוניסטית כמו שאומרים, הלא-מכאן ולא-מעכשיו - היא היא שמשכה כמה קוראים בבלוג שגם טרחו לספר לי על כך. יבורכו המעטים הללו, מיטיבי-הקרוא הנדירים הללו.
ולא נותר לי אלא להאמין שמי שנותן ליעף כוח ובריאות לחולה ומזור לסובל - הוא שיעניק גם לי מחסדו - שאוכל לזכות את קוראי הבלוג שלי באתר הנחמד הזה במאה פוסטים נוספים. אך בלי נדר, כמו שאומרים, ובעזרת השם, כמו שאומרים, ועם מעט אמונת אומן בעתיד. ואני מודה לכל מי מקוראיי שהיה איתי עד השורה האחרונה הזו! על החתום: הבלוגר, אחד ממאות הבלוגרים של האתר, אלישע פורת.