שלום לכם, עבר עלי שבוע לא קל - בדיקות, טיפולים, אך כל זה מתגמד לעומת האושר שניתן למצוא בחיים, יש צורך למצות כל רגע בחיים, כל רגע שחולף זה רגע שלא יחזור יותר, רק מי שראה את המוות מול עיניו יכול להבין זאת. אתה עובר ולא שב בעולם הזה, הזמן מתקתק לרעתך, זמן אבוד אי אפשר להחזיר, מה שחלף לא יחזור, מי שמחזיר את נשמתו לבורא עולם, בתכריכיו לא מתמיינים דולרים, היורשים יריבו למי מגיע חלק זה או אחר.
אני הבנתי זאת עוד בראשית דרכי כאדם בוגר, כאשר ראיתי את חברי נמוגים במלחמת יום הכיפורים, במלחמה קשה זאת, לכן חייתי כל רגע ולא חסכתי ולא התקמצנתי, חייתי טוב ונהניתי מכל רגע, כמו כן לא חסכתי במתן עזרה לחברים ולבני משפחה וכן לסובבים אותי, הקמתי קרנות למתן בסתר, מלגות לילדים נזקקים, את התנועה 'ילדים למען ילדים' הקמתי למתן עזרה לילדי רואנדה ועוד.
למה אני כותב זאת, לא בכדי לפאר את שמי חלילה אלה בגלל שתי סיבות, בימים אלו ממש אני שוקד על הקמת חברת מלכ"ר לצורך הקמת מחלקה מיוחדת למען מתן אופציה נוספת לריפוי חולי סרטן בארץ, בשיטה של היפוטרמיה, שיטה הפועלת יפה ברוסיה, גרמניה, ארצות הברית, בזמן האחרון פרצה אף באיטליה. שיטה אשר בדרכה המיוחדת מרפאה מגוון רב של מחלות סרטן לצמיתות.
פניתי במאמרי שמספרו י"א לקהל הקוראים - 'בואו והצטרפו, היו פעילים, תקימו דבר שלא קיים בארץ, מי יודע מתי תזדקקו לפתרון זה, אני מאחל לכולכם שלא תזדקקו לכל טיפול רפואי, אך בכל שנה יש 85,000 חולי סרטן חדשים בארץ, בואו תהיו חברי החברה, למען החברה, למען עצמכם, ולמען הזקוקים נואשות לטיפול רפואי להציל את חייהם, תצאו מהקונכייה שבה אתם נמצאים. אני אגייס את חמשת מיליוני הדולרים הנחוצים להקמת המחלקה, אתם תצטרפו לחברה, תהיו חברי מועצת המנהלים שלה וחברי המליאה למענכם'. פרטים נוספים בפרק הקודם. פרטים על דרך הטיפול בפרק ד'.
למה אני פונה אליכם ולא אל עשירי המדינה? כי אני לא מאמין בהם. הכסף יגויס מגורמי חוץ. בשלושת החודשים האחרונים פניתי לשלושה אנשים מעשירי המדינה וביקשתי מהם עזרה למען סיוע לטיפול באדם חולה סרטן, למען ניתוח קשה בחו"ל. כל אחד התבקש לתת כל סכום אפילו 1,000 דולר.
אלו אנשים שהונם נאמד מ-600 מיליון דולר העני שבחבורה עד ל-2 מיליארד דולר העשיר שבהם. הבקשות הוגשו בכתב ובאופן אישי ביותר. כל אחד מהם מוציא על עצמו יום יום על מסעדות וסתם פינוקים למעלה מ-1,000 דולר ביום מינימום, אך לעזור לחולה להציל את חיו לא הסכימו לתת אפילו סנט אחד. אתם יודעים למה, כי לתרומה הזאת לא יינתן פרסום, אז זאת זריקת כסף לחינם. כולם אנשים ידועי שם. את הכספים להקמת המרכז אני מגייס מהנוצרים בחו"ל אשר הביעו עניין בהקמת מרכז מעין זה בארץ.
במאמרי הקודם הבטחתי לכם סיפור על רוע ישראלי ושנאת אחים אמיתית וכן על אטימות שלטונית. להלן הסיפור: היה לי חבר ושמו אלכסנדר (סיפור אמיתי ללא כל תוספת ספרותית ודמיונית השם הפרטי נכון, את שם המשפחה לא אזכיר). אדם אשר הכרתיו במסגרת עסקי ברוסיה. אדם משכיל בעל תואר שני בפיסיקה מתימטיקה, ברוסיה הוא הקים מרפאות שיניים וכן חברת תובלה. הוא התפרנס יפה במוסקבה, צבר הון לא קטן של כמה מיליוני דולרים.
הוא היה ציוני אמיתי ואהב את מדינת ישראל בכל נפשו, תקף כל מי שהשמיץ את המדינה ברוסיה, ביקר בארץ בכל שנה ושנה מספר פעמים. אחותו ובעלה וילדיהם שניהם מדענים עלו, לארץ והתקבלו מייד לעבודה באחת האוניברסיטאות הטובות בארץ. בנו עלה לארץ לפני כמה שנים מצא אישה בארץ ונולדו להם שני ילדים. משפחה יהודית ציונית.
אלכסנדר החליט להכין את הקרקע לעלייתו לארץ, פתח חשבון בנק בארץ והתחיל והעביר את כספו לארץ, כמו כן רכש בית ראשון בארץ לבנו בראשון לציון, התחיל לחסל את עסקיו אט אט ברוסיה, החליט למכור את חברת התובלה ולבנות עסק בארץ. אני עזרתי לו רבות בניסיון לעלות לארץ ולהיקלט בה. הנה הוא בה לארץ עם אשתו ובתו, שאר בני המשפחה כבר תושבי המדינה. ברצוני לציין, כי בני משפחתו האחרים עלו לארץ עם אנשי העלייה השניה והשלישית. הם בנו את הארץ, על חלקם בערים הוותיקות בארץ נקראים רחובות ערים, שמם מוזכר בספרי ההיסטוריה ואף יש מוזיאון בארץ שהנציח משפחה זאת. חלק מהמשפחה הם אנשים ידועי שם בארץ הזאת.
הנה אלכסנדר עולה לארץ, שוכר וילה יפה עד אשר יחליט היכן יתמקם, אני משלב את בתם ללימודים באוניברסיטת בר אילן, והנה המשפחה מנסה למצוא את דרכה בארץ. אני מתייצב יחד אתם בלשכת הקשר בתל אביב לקבל אישור לתעודת עולה. היחס שם כמו בק.ג.ב אך את זה אפשר עוד לעבור, עשרות עולים ממתינים באולם מלוכלך, מכוער, לא נעים, אין לכולם כסאות לישיבה. ממתינים שעות (המשרד שייך למשרד ראש הממשלה) מחלקים טפסים למלא, אין שולחנות, אין כלי כתיבה, חיילות יושבות שם קוראות בשם, אתה נכנס לראיון של שתי דקות, נשאל מספר שאלות אינפנטיליות והולך הביתה. אתה ממתין שלוש שעות, ממלא טופס בעמידה, מתראיין שלוש דקות והולך הביתה, לחזור על כך בשלישית. היחס משפיל, מדוע לא מקבלים את הטפסים לפני כן למילוי ומדוע הכל כל כך מכוער.
מקבלים תעודת עולה. יש התחלה בארץ ישראל, אתה צריך לשבת במדינה מבלי לצאת ממנה שלושה חודשים מלאים, אם נסעת אפילו ליום אחד כי האבא שלך מת, הספירה מתחילה מחדש. אלכסנדר הוא איש עסקים יש לו מאות עובדים בחו"ל, הוא צריך לנהל את עסקיו, כך הוא חי בארץ שבועיים, ושבועיים חי ועובד בחו"ל. מישהו הרי צריך לפרנס את המשפחה. עוברים שלושה חודשים, בתו מקבלת את האזרחות, אשתו מקבלת אזרחות, הוא לא מקבל אותה, למה שיקבל הוא הרי לא ישב בכלא הישראלי שלושה חודשים.
הוא נפגע מכך מאוד, הוא אומר - 'אני יהודי ציוני למה אני לא מקבל אזרחות'. אני ניגש איתו למנהל הסניף של משרד הפנים בראשון לציון, מנסה לעזור לאלכסנדר. ואז נאמר לאלכסנדר כי המטרה שלו היא סל הקליטה, הוא פורץ בצחוק, הוא אומר לי בוא נקפוץ לבנק ונוציא תדפיס מחשבוני, כך אנו עושים, אחרי כמה דקות חוזרים למנהל הסניף ונותנים לו את חשבון הבנק, הוא כמעט ונופל מהרגליים, מעולם לא ראה חשבון בנק כזה של מיליוני דולרים. אז אומר לו אלכסנדר, 'אני לא צריך את סל הקליטה שלך, אני כתבתי לך מכתב וויתור, תן לי את תעודת הזהות הישראלית'.
אך המנהל לא נותן לו, הוא קבול לתקשיר, אלכסנדר אומר לו: 'אחותי אזרחית, בתי אזרחית, בני אזרח, אשתי אזרחית, אני יהודי לא מגיע לי?' התשובה: 'מגיע לך. תישאר בארץ מבלי לצאת ממנה שלושה חודשים ותקבל'. כל ההסברים על עסקים לא מזיזים לאיש, מנהל הסניף ניסה לעזור אך התקשיר ואטימות המדינה זה דבר אחר.
אז צץ דבר אחר - 'תביא תעודת יושר מרוסיה'. התעודה מגיעה, האדם צח כשלג. אך תעודת הזהות לא ניתנת. בינתיים אלכסנדר בונה וילה יפה בראשון לציון בכ800,000 דולר, קונה מכונית, פותח עסק, אזרחות לא מקבל. הוא חייב להשגיח על עסקיו בחו"ל. אלכסנדר מגלה אט אט את כיעורה של המדינה אותה כל כך אהב. רוצה הגורל ובחודש מאי 2003 בערך מתגלה אצלו סרטן במוח.
אשתו מתרוצצת אתו בבתי החולים, הם משלמים על הטיפולים בתל השומר ממיטב כספם, אין לו אזרחות. בחודש נובמבר הוא מקבל אזרחות סוף סוף, הוא נמצא בארץ שלושה חודשים. בחודש ינואר 2004 הוא מחזיר את נשמתו לבורא. לפני מותו יש לו בקשה - אל תקברו אותי בארץ אשר אהבתי ועכשיו אני מתעב. לאחר מותו מוטסת גופתו של אלכסנדר לקבורה במוסקבה. בחייו הוא ראה איך המדינה אותה אהב גרמה למותו, כל ההתנהגות של אי מתן האזרחות גרמה לו לצער רב, לבושה איומה ולבסוף לשנאת המדינה, עד כדי כך שלא רצה אפילו להיקבר בה.
הסיפור סופר בקצרה אך התנהגות השלטונות היתה איומה יותר מאשר סיפרתי, יהיה זכרו ברוך. הוא קבור במדינה אותה רצה לנטוש למען ארץ אותה אהב ולקראת מותו תעב ואפילו לא הסכים להיקבר בה.
_________
תגובות לאלכס ניתן לשלוח ל:
alex@levin.name