תמיד שואלים אותי - את יכולה להסביר לי מה זה מאניה דיפרסיה?
חשבתי הרבה פעמים איך מסבירים דבר כזה. איך מעבירים אדם נורמטיבי את החוויה הזו במלואה?
החלטתי לספר לכם סצינה מחיי שאינני זוכרת, אך מאמינה לכל מילה בכל פעם שמספרים.
מידי פעם עולים לי הבזקים של זכרונות של מחשבות שמתקשרים לי לסיפור הזה ולדעתי רק כך אוכל להסביר לכם מה זה לגדול בתור ילדה שמבינה שהיא שונה אך גם לא מבינה למה לא כולם כמוה.
למחלה שלי יש הרבה הסברים. יש כאלו שקוראים לנו ילדי הקיץ, ילדי השמש.
יש כאלו שסידרת שאלות הכי פשוטה תגרום לכם לקבל את הטופס הזה שאומר שאתם נכים ושכל מה שקרה לכם זה לא באשמתכם. אני לא קיבלתי...
בכל אופן, גדלתי בגבעון החדשה בבית חלומות 3 קומות, 2 גינות, 2 מרפסות. האמת, הייתה לי ילדות מאושרת מלאה, באחים וחיות בבית. היה לי חדר לבד מלא בצעצועים ובגדים. לפי כל התיאוריות אני אמורה לגדול כילדה הכי מאושרת בעולם.
לא כך היה.
הבית היה גדול מידי, שקט מידי, בודד מדי. את האושר מצאתי כשהגעתי לבית של אשר, בית 3 חדרים עם 6 אנשים. בית צפוף, שמח, רועש. רק שם הבנתי מה זו משפחה. בגיל 24. מהו אושר.
אז כמו שכתבתי, אני באמת מנסה להעביר לקורא את התחושה מה זה להיות אני. מה שאכתוב עכשיו זו גם סצינת הפתיחה לסרט שלי, שיקרא "מאניה זיפרקסיה".
תתארו לכם ישוב גדול ומטופח. בית ענקי וילדה אחת קטנה לבושה בוורוד, שהיא לא סובלת, נותנת יד קטנה לאימא שלה ומטיילת. אימא פוגשת חברות, למרות שכבר מהגיל הזה אם לימדה אותי שאין דבר כזה באמת חברות.
אימא קצת מקשקשת עם השכנה, ואני בזווית העין רואה כלב. בעיניים שלי הכלב הזה טהור, יפה תואר שרק רוצה חיבוק מילדה שבאמת אוהבת אותו וכואב לה ששמו לו רצועה על הפנים.
הבעיה היחידה שהכלב הזה ממש לא טהור, אני בשבילו זו ארוחת צהריים. הוא אולף ואומן לתקוף כל מה שרק ניגש אליו. העיניים שלנו כבר נפגשו. העיניים שלי מאוהבות והעיינים שלו משדרות רצח. אני לא ראיתי את הרוע שיש בו. כאילו הקנקן ממש לא משנה. ראיתי את הבפנים שלו. את מה שהוא יועד להיות שלא מה שהוא אומן אליו.
בשניה הזו עזבתי את היד לאימא והתחלתי לרוץ. רצה כל עוד נפשי בי. לא יכולה לחכות עוד שניה נוספת כדי לחבק את היצור הזה שבעיניים שלי הוא אוהב אותי... והוא, לא יודע מה זו אהבה.
רצתי ורצתי ובזווית העין אני רואה את אימא שלי לבנה כמו סיד
וצורחת. הסתכלתי על האישה הזו ולא הבנתי מה היא רוצה.
האם לא אוהבת כלבים?
האם לא כמוני...
ממה היא כל כך דואגת?
מה עשיתי שבגללי אימא כל כך מוטרדת?
כבר הייתי ממש קרובה לכלב שנפשי כל כך צמאה אליו, ושניה לפני שנעץ בי את שיניו אימא שלפה אותי ממנו.
אני לא אשכח כמה בכיתי. לא כי פחדתי שאימא תכעס. לא פחדתי מעונש. כי בעיניים שלי אני הייתי בסדר. בכיתי כי לא קיבלתי את מה שרציתי. לא נתנו לי לחבק את היצור הטהור שלי שכמו שכבר הבנתם הוא הכל חוץ מטהור.
אימא באמת לא כעסה, ניסתה להרגיע. לקח לה כמה ימים. בסוף היא הצליחה להבין שאם תביא לי כלב לא אלך לשום כלב אחר. באמת, אחרי כמה ימים קיבלתי גור מקסים שבליבו יש רק דבר אחד למעני.
זה נקרא אהבה.