סיפר לי ידידי ג'ון שבאולם הכניסה במשרד הסמוך למשרדו הייתה קערה ענקית ובה M&Ms. הוא היה נכנס, לוקח מלוא החופן, וממשיך לעיסוקיו. מדי פעם בפעם הוא היה פוגש את מר פרידמן בפרוזדור או בשרותים, ותמיד הם היו מחליפים מילים. "הוא היה איש נחמד מאד, כשזכית לפגוש אותו עצמו." (מר פרידמן מילארדר שמעטים הגיעו אליו ישירות.) היו אלו שני שכנים: ג'ון שעיסוקו סרטים, ומר פרידמן, ספק סוכריות השוקולד. יום אחד ג'ון נכנס כהרגלו למשרדו המפואר של מר פרידמן, להתכבד כפי שהוא עושה דרך קבע ב-M&Ms. ניגש אליו גבר ושואל "מי אתה, ומה מעשיך בקערת הסוכריות שלי?" ג'ון הופתע: "שמי ג'ון טרטל, השכן," הוא אמר, "ואני מתכבד בסוכריות של מר פרידמן. נעים להכיר, ומי אתה?" "שמי פרלמן, וזהו משרדי." פרלמן הוא מילארדר אחר, ואכן היה זה משרדו. כך זכה ג'ון להתקל במר פרלמן, ואני מחייך כל אימת שאני חושב על הרפקאותיו עם סוכריות השוקולד. שמתם לב שכל השמות יהודים? אכן ואכן, נראה שהיהודים שולטים בכל! אפילו בהספקת סוכריות השוקולד לידידי (יהודי גם הוא). טוב לחייך, וטוב גם לצחוק מכל הלב. זוהי תרופה לכל הצרות, המחלות והבעיות שיש. אבי ליברמן הוא קומיקאי מקומי המקפיד להופיע עבור ישראל עבור גופים רבים. הקטעים שלו מצחיקים, שכן הוא משלב את המנטליות היהודית-אמריקנית וזו הישראלית-צברית (מחוספסת וקוצנית מבחוץ, עם לב זהב, מלא מתיקות נהדרת בפנים). אך יותר מכל, אבי לא מנבל את פיו. ישנם קומיקאים וישנם קומיקאים, וניתן להתגלגל מצחוק גם כשהשפה נקיה. בעשור האחרון, אבי נוסע ארצה ומביא איתו קומיקאים אמריקנים מובילים, וביחד הם מופיעים ברחבי הארץ. הגיחות הקבועות האלו לארץ נעשות עבור עמותת קובי מנדל תחת הכותרת "מחלימים באמצעות צחוק." כל ההכנסות קודש למשפחות נפגעי טרור ואלו שאיבדו את יקיריהם בארועים טרגיים. סיבוב ההופעות הבא יתחיל ב-25 במאי ברעננה, ואבי עם הקומיקאים המובילים מאמריקה יופיעו הפעם גם במודיעין, בית שמש, זכרון יעקב, גוש עציון, ירושלים ותל אביב. (נו, נו, נו - גם בשטחים הכבושים-כבושים? הלא ארץ ישראל כולה כבושה, וצריך לשחררה ל"בעליה האמיתיים.") היום (קרי במאה העשרים ואחת) קל מאוד לתעד ארועים. אין אפילו צורך "לשלוף" את מצלמת הוידאו. כל שצריך לעשות הוא להקליט על הטלפון, ומיד להעלות לכל העולם לראות. ובכן, סבובי ההופעות בארץ צולמו: ההופעות עצמן והזמן בין-לבין. הנסיעה הראשונה לנהר הירדן. הטבילה הראשונה בכנרת. הטיול למצדה. ירושלים הבירה. כך חוזרים להם הקומיקאים, ובלי משים הם משלבים מהרשמים שלהם מהביקור. היו זמנים שסבב ההופעות היה סמוך למבצע צבאי זה או אחר, והיו זמנים שקטים יותר. אבי ממשיך להביא קומיקאים ארצה, וכך הוא מוציא את שם אותה מדינונת קטנטה לטובה, מכשיר שגרירים של רצון טוב, עדים שהמדינה היא כלל וכלל לא כל אותם הדברים בה מאשימים אותה. הקומיקאים חוזרים, צוחקים על עצמם וצוחקים על ישראל - אותה ישראל היפה, ישראל האמיתית, וכך מצליחים הם לצייר תמונה שנחרטת בזכרונם של הצופים ששילמו כסף טוב לבוא וליהנות באותו ערב אי-שם ברחבי ארה"ב. כאן נכנס לתמונה דני גולד, עורך דין במקצועו, בחור שאינו יכול לשבת בשקט במקום אחד. חייב הוא להיות עסוק בעשייה, וככל שהעשייה לטובת מדינת ישראל, כך ייטב. (משום מה אין דבר זה מפליא אותי כלל ועיקר, שכן את אימו כולם מכירים - היא מוסד בפני עצמה, אישיות מיוחדת במינה. מעניין אותי לדעת אם הוא בכלל מצליח לעבוד, עבודה ששכר-מזומנים לצידה, או שכל זמנו מוקדש לעשייה.) דני כבר הפיק בעבר סרט - על מאה חזנים הנוסעים להופיע בפולין, מאה קולות - המסע הביתה. נראה לי שקוראי כבר חיברו אחד לאחד, את אבי עם דני, ויודעים אתם את התוצאה: סרט על צבא הקומיקאים שדני הקים, אותן נסיעות לארץ הקודש, מופעים שם ומופעי ההמשך כאן, זמן רב אחרי שהם חזרו לארה"ב. לפני הרבה מאוד זמן (שנה אולי?), הוזמנו העיתונאית החוקרת והסופרת נורמה זגר ואני לראות את הסרט בהתהוותו. ישבה לפנינו דפנה זיימן, ישראלית לשעבר הגרה בבורלי הילס (על דפנה ניתן לקרוא בגליון קודם של שבוע ישראלי). דפנה מארחת דרך קבע את ראשי האולפנים הגדולים בביתה (כן גם את הקלינטונים ובני משפחת קנדי). אני, תוך כדי שהייתי שקוע בסרט, הקפדתי לשים לב לתגובותיהן של נורמה ודפנה. מדוע דוקא שתיהן? כי נורמה היא מדטרויט במקור ולא הייתה עדין בארץ ולו פעם אחת (דבר זה עומד להשתנות, שכן היא הוזמנה עם עוד עתונאים יהודים מארה"ב לבקר בארץ), ודפנה מכירה את התעשיה על בוריה ובה פנימה רוחשים הזרמים של "פעם ישראלי, תמיד ישראלי." שתיהן לא הפסיקו לצחוק. הסרט הצליח פעם אחר פעם לגעת בהן בצורה האפקטיבית ביותר - דרך צחוק - ולהשאיר את חותמו. כשהסתיים הסרט, לא רצינו לזוז מהכסאות. הייתה הרגשה של "עוד." נורמה הסתובבה אלי ושאלה: "איך ניתן לעזור להם?!?" היום, כשהתרגלנו ליום-יום ונוראותיהם, נראה לנו ש"הכל בסדר." אומנם יש דברים שצריך להתמודד אתם, אך אנחנו מסתדרים די יפה, ויש שיגידו אפילו "יפה מאד." (ראו את המאמר "השקט שלפני הסערה.") אך כולנו זוכרים ימים קשים בעבר ה(לא כל כך) רחוק, כשישראל מותקפת, הטילים נוחתים, בחורים ובחורות בסוף העשור השני לחייהם יוצאים מגבולות המדינה למען הגן עלינו, איש לא רוצה לטוס ארצה (למעט קומץ נוצרים אבנגליסטים וקומץ עוד יותר מצומצם של משוגעים לדבר) וכולנו במצב רוח קודר, מדוכדך, קורא לאל עליון לעזרה. איזה דברים מוציאים אותנו מהמרה השחורה? בשנת 1967 היה זה הנצחון המוחץ של מלחמת ששת הימים. אך מאז לא ממש "ניצחנו" באף מלחמה או מבצע. אנחנו יודעים שאנחנו משיגים שקט למשך שנה, שנתיים, שלוש, מקסימום חמש או שש, ואז הכל חוזר חלילה, רק בעוצמה חזקה בהרבה. ואנחנו, כמו אדם טובע, מנסים להאחז בכל חבל הצלה אפשרי. פעם זו קריקטורה המראה חיל צה"ל המגונן בגופו על תינוק בעגלה, כשממול "לוחם" חיזבאללה אמיץ במיוחד, כשתינוק בעגלה משמש כמגן אנושי עבורו. פעם אחרת זה נער מבית ספר התיכון בבורלי הילס שהעז לחצות את הכביש מול המון שונא, אספסוף שחיכה לעשות בו לינץ'. כשדגל ישראל בידיו, בשקט, בענווה ובאומץ לב אדיר, אותו נער דיבר על ישראל כשהמשטרה מקיפה אותו, חרדה לשלומו. אותו דניאל פרג - דוד האגדי בן זמננו - עלה ארצה, התגייס וכבר סיים שרות מלא, למד עברית ועתה מתכנן את המשך דרכו, שכן כבר בהיותו בן 16 הוא הכריז לעולם כולו שהוא יהיה חבר כנסת בכנסת ישראל יום אחד. יותר לאחרונה היה זה וידאו של בחור באחת האוניברסיטאות (אלו ודאי מתחרות, "אני, אני, זה קרה פה," שכן הדבר כל כך אופיני לכל כך הרבה אוניברסיטאות בארה"ב היום). כשהוא הניף את דגל ישראל והסתובב בקמפוס, גורלו לא שפר עליו. מסתבר שהשנאה כלפינו יוקדת. אך כשהוא התהלך באותם מקומות בדיוק עם דגל דאעש, איש לא שם לב, לאיש לא היה אכפת. הסרטון אישר את שידענו כולנו: בסוריה ניתן לטבוח מאות אלפי אנשים (מוסלמים), ואיש לא אומר מילה. נוצרים נרצחים בצורות מיתה שונות ואיומות במדינות ערב ואפריקה, ואיש אינו פוצה פיו. רק בישראל עוסקים כולם, בעוולות מדומות, עלילות דם ושאר קובלנות (שבד"כ מועלות על-ידי ישראלים יפי נפש, יהודים מושמדים ושאר אויבי ישראל). עתה הגיע תורם של אבי ודני, ואנחנו זקוקים לצחוק שיקל עלינו. לא בגלל שאנחנו מבינים ומודעים עד כמה גרוע מצבנו, כי אם בגלל שזו התרופה הטובה ביותר שתגן עלינו מהבאות. סרטם של אבי ודני הוא אותו ויטמין C לו אנו זקוקים, כל שצריך לעשות הוא להושיט את היד לקופסא ולקחת כמה גלולות (שכן הגוף לא צובר ויטמין C ואין סכנה ממנה כפולה ומכופלת). לקוראי אספר שהסרט "כמעט" מוכן מזה שנה. לדעתי, הם כבר היו צריכים לצאת איתו לפסטיבלי הסרטים. אך אלו שניים פרפקציוניסטים הם, ובשבילם הסרט - כשיצא - צריך להיות ברמה של מועמד לאוסקר. מזכירים הם לי את אותו "סטודנט נצחי" באוניברסיטה; אולי בזמני, כי היום אף סטודנט ישראלי או יהודי לא ירצה להשאר ולו שעה מעבר להכרח. עבורי הסרט משרת מטרה כפולה. הסרט חושף את ישראל האמיתית לאנשים שלא יודעים (וגם לא אכפת להם, אלא שהם שומעים וקוראים רק דברים רעים על ישראל), ולנו הוא משמש כזריקה של עידוד וחיזוק. קורטוב של צחוק - כמו "כפית מלאה בסוכר" במרי פופינס.