אומרים שמרוב עצים לא רואים את היער. אך בהצגת תיאטרון בית לסין "אלה גרוסמן", בבימויה של ציפי פינס ושכתבה דפנה אנגל מחרז מתבלטים מבין שפע האירועים דווקא שנים שחשיבותם רבה מהיתר: האחד - הדגשת נושא ההטרדות המיניות של חיילות בידי קצינים וזוטרים שהייתה אז חבויה מעין הציבור, ורק לאחרונה ניתן פתחון פה לנשים להתריע על הנוהג הפסול הזה. והשני: כזבי התקשורת בעת משבר, שמעלימה את הכשל התכנוני והמבצעי של צה"ל במלחמת יום כיפור. צה"ל, שהיה עד מלחמת יום כיפור נתון באופוריה של מנצחים ושכרון חושים של המנהיגים והמצביאים, עבר באחת ליאוש וחידלון שקיבלו ביטוי בדברי משה דיין, אז שר הביטחון, שהכריז על אובדן בית שלישי. הדרמה של אלה גרוסמן (הילה פלדמן כ-אלה הבוגרת), משתרגת בין כל ההתרחשויות: של תקופת הנעורים וסיום התיכון, רוח העליצות של החבר'ה, המסיבות והחיזורים התמימים, שהתנפצו כשהמלחמה הביאה עימה בצד הניצחון גם הרוגים ודאבה. את אלה הילדה-הנערה, משחקת נפלא גאיה באר-גורביץ, שעליה נאמר עוד כשהייתה תלמידה בבית צבי "זאת הקטנה תגיע רחוק". ואכן משחקה המלבב כובש את הלב, והקשר שלה עם אביה, אברהם סלקטר הוותיק והטוב, כסדר דפוס בעיתון, המדריך ומכוון אותה למקצוע העיתונות, ומדרבן אותה לכתיבה - הקשר שלה עמו עמוק וחזק. נשוא אהבתה היחיד של אלה בהתבגרותה, ואף לאחר שהייתה לכתבת עיתונות, הוא יאיר (שלומי טפיארו המלבב והמקסים, במשחק מוחצן ובוטח), הם חיים כזוג, אך רבים ללא הרף. בעוד הוא עורך עיתון - היא רק כתבת, כך שההתנגשות ברורה. היא גם אינה מוכנה להפוך לאישתו החוקית ולנטוש את העבודה כדי לגדל ילדים -(ראשית הפמיניזם). הילה פלדמן, אלה החביבה עוברת ים של תלאות גם בהיותה חיילת. בהמשך, אורי, החבר מהכיתה שהפך לקצין וחושק בה מאוד (חייקה מלכה, שחקן דרמטי מהמעלה הראשונה, שכאן לא ניתן לו הרבה "בשר" לעבוד עליו), עושה בה מה שבעיני קצינים ונגדים רבים בצה"ל לאורך כל הדרך נראה כמנהג טריוויאלי ומקובל. אך את הטראומה של נסיון האונס היא נושאת בשקט בחובה. לצידה עומד כל העת רק ידידה הטוב והנאמן מימי בית-הספר, קשב הרדיו מטעם עצמו מיקי (יניב לוי, שמשחקו הכנה ומלא הרגש כאן הוא גולת הכותרת של ההצגה). הוא מעביר לה ידיעות וסקופים שעוזרים לה להתקדם מכתבת צרכנות לכתבת צבאית. הסצינה של יניב לוי והילה פלדמן היא המרגשת, הכנה והנוגעת ביותר ללב הצופים מכל שאר חלקי ההצגה. בשלב מסוים, אלה נענית להצעת נישואיו, עוזבת את בן-זוגה אהוב הנשים, ומכאן תסקנה הנערות הצעירות מבין הצופים שלא להתפתות לחיזורי בחורים שרמנטיים וגפפניים. גבר רציני ואוהב, גם אם שמנמן ולא בעל גוף של דוגמן, עדיף על חתן אוהב נשים ופוחז. יש בזה ערך מוסף לצופות הצעירות והתמימות בגילאי התיכון, משום ההמחשה של התמונה המתבהרת להם כאן באופן מוחשי. הסצינה הנוספת הכי משמעותית בהצגה, היא ניסיון האונס בו חייקה מלכה עושה בברוטליות את כל שביכולתו הפיסית כדי לאלץ את הכתבת הילה פלדמן להכנע ליצרו. פלדמן הופכת כאן לסמל הנשיות המתעוררת במחוזותינו בתקופה האחרונה לעמוד על זכותה לכבוד ולהערכה, עד כדי הסרת החשש להגיש תלונות כנגד בכירים באשר הם. זה קורה רק כשאורי / חייקה מלכה מועמד להיות רמטכ"ל - אז היא חושפת את הטרדתו המינית אותה. בצוות השחקנים הלא קטן בולטים ניר שטראוס כברנר וביחוד כמפקד, שמאוד הולם את דמותו. ניר זכור מהופעה מרשימה במיוחד בהצגה המצוינת "המוגבלים" בבית לסין. כך יקיר שוקרון החביב מצליח להצחיק כחייל וכמלצר. וכן קרן מרום ושמרית לוסטיג המשתמשות בכל גינויהן הנשיים כדי לצוד את יאיר, ודמויותיהן הנשיות מעשירות את הרקע החברתי בהצגה. רעמת שיער האפרו המוגזמת באורכה ורוחבה של פלדמן / אלה בהצגה, פוגמת ביכולת להתרשם ממשחקה ולכן היא מיותרת. התפאורה המקורית של ערן עצמון מקבלת תגבורת מצילומי הווידאו של יואב כהן שמהווים חלק אינטגרלי ממנה, כמו התלבושות של אורנה סמורגונסקי והמוזיקה שערך אמיר לקנר הכה מוכשר, המעניקה קצב וחן לכל אורך ההצגה. חלקו של גלעד קמחי כיועץ אמנותי ניכר הן בחלקי הריקוד התוססים בתחילת ההצגה ובתרומתו ונסיונו כבימאי מוכשר במיוחד גם הוא, כך שלציפי פינס יש יד ימנית מעולה. בשל המסר החשוב של הסרת ההאפלה מאירועי העבר, וסיפור ההיסטוריה הישראלית שבין שתי המלחמות על כל תוצאותיהן, חשוב שנוער בתיכון יצפה בהצגה, גם אם מבחינה דרמטית אינה אולי שיא כתיבתה של דפנה אנגל מחרז, המחזאית.