"היה לי העונג לפסוע בין שבילי יצירתם (של הנערים והנערות – י.כ.א), לשוטט ולהכיר את עולמם המיוחד. אותו עולם שמתאר כמיהות של שלום בין חברים, שלום בין שני עמים ושלום עם הסביבה. עולם שמתאר את כאב החיים מנקודת מבט של בני נוער. נקודת מבט מסקרנת ומרתקת שדרכה אפשרתם לי לגעת באכזבה, בכישלון, באהבה, בתקווה, בצניעות ובענווה. באמצעות מפתח רגשותיכם סחפתם אותי בקלילות רבה אל עולם של חלום ומציאות דמיון ושפיות שנבעו מקסם כתיבתכם." – מתוך דברים של יהודית מליק-שירן המובאים בפתח הספר, על ואל הנערות והנערים.
אומר שאגודת הסופרים העבריים ראתה את חשיבותו ויופיו של המיזם שהביאה גברת מליק-שירן אל פתחה ונרתמה גם היא, מזה שנתיים ונתנה גג, בית וכתובת לתחרות, אף קיימה בבית הסופר בתל אביב אירועי גמר מכובדים ורבֵי משתתפים.
מתוך אלפי (אלפי!) היצירות הקטנות שנשלחו מרחבי המדינה נבחרו ל"ו יצירות, מה שמעורר כמובן מחשבה, ואלה הוכנסו השנה לתוך ספרון שמביא את אותן שלושים ושש היצירות שנבחרו: סיפורים קצרים בני עמוד עד שלושה, או שירים בני שורות אחדות וכאלה שמשתרעים אף על שני עמודים, כאשר בראש כל יצירה מובאת תמונת המחבר או המחברת. זהו מתן
כבוד נאה ויאה לאותם בני נוער, שחיוך של רעננות, של שמחה ותקווה על פניהם. אין זאת אלא שהם יהוו את דור העתיד של הכותבים במדינה, ואם לא את כולו אזי את חלקו.
לא מצאתי לנכון להביא ציטוטים או קטעים שכתבו ילדי העתיד, כי לא אוכל להביא מכולם ועדיף כך. אין מקום לבחירה, גם היריעה קצרה מכדי "לשדוד" לכאן את שורותיהם. אבל נערות ונערים אלה, ברובם תלמידי כיתות ט' וחלקם אף מתחת לכך, הם האנשים שאנחנו היינו פעם. זאת התחושה כמו גם ההבנה, ונראה שהם נושאים למרבה הפליאה את אותן מחשבות, את אותם רגשות, את אותן דאגות ואותם חלומות שנושאים אנחנו. אנחנו, שחושבים עצמנו גדולים יותר. אלא מאי, עדיין מצוי בין שורותיהם התום שאבד לפחות לרובנו הגדול, ונעדר עדיין החספוס שחדר בנו והשנים שלא שטפו אותם, אותן שנים שפיכחו אותנו ועשו אותנו ספקנים יותר מפעם.
כמובן שהגברת יהודית מליק-שירן לבדה לא הייתה יכולה לבצע את העבודה הגדולה כל כך הזאת, ועשו עמה בנאמנות הסופרות-משוררות ריקה ברקוביץ' וסיגל מגן. אביא כאן מילים מעטות שלהן, אבל אתחיל במפקחת הארצית לזכויות הילד, טובה בן-ארי, וכך היא כותבת:
"בחירת המילים למרקם הספרותי יוצרת את מימוש המחשבות והחלומות ליצירה הספרותית. אבני הדרך שסומנו על-ידי יהודית מליק-שירן ואגודת הסופרים סללו בפניכם את הדרך למסע ספרותי ייחודי, המהווה גם את מימוש הזכויות שלכם הניתנות באמָנות בינלאומיות... ביניהם זכות לחופש ביטוי, להשתתפות, לפנאי, הזכות ליצור אמנות וליהנות מאמנות ועוד."
ומוסיפה על כך ריקה ברקוביץ': "יכולת הבעתכם בכתיבה הִרשימה את השופטים בתחרות זו, שמצאו בכל אחד מכתביכם מקוריות ואיכות יצירתית ראויה לשבח".
ואילו סיגל מגן כותבת: "התענגתי על האומץ לבטא את מה שאתם מרגישים וחפצים – גם כשזו לא שפת האם. התענגתי על שביחד נוצר ספר שלם שפועם בקצב של תקווה ואהבה".
האומץ לבטא - וכמה חשובות לנו המילים האלו, כאן באחד המקומות הלא רבים מדי בעולם שבו עדיין אפשר לההין ולהתבטא, פחות או יותר, בזכות מה שקרוי דמוקרטיה. אבל כמו שגם אזור מדברי או סלעי יכול להנביט, כך גם מול הטכנולוגיות החדשות והטענה שהספרות והספרים מאבדים את חינם, את מקומם, את עתידם – הנה אלה הניצנים שמוכיחים לכל החפץ בכך כי החלום נמשך. ומיותר אולי לומר שכל עוד מתקיים החלום מתקיימת בעקבותיו גם התקווה, שהוא-הוא, החלום, אביה מולידה.
אמרתי שלא אצטט אך אני מרגיש, מתוך כבוד אליהם, שאני חייב להביא לפחות את שמותיהם ושמות יצירותיהם של הכותבים והכותבות. אתם, הקוראים, בשל הסממן הדורי הזה של נדידת שמות בין בנים לבנות ולהפך, לא תוכלו לנחש על-פי שמותיהם אם זה כותב או כותבת וזה יישאר כך:
אור ברוך צ'פליק: "דיאלוג עם הזמן". אביב פירסט: "עלה נדף ברוח". דניאל רוטנר טישלר: "חיות הבר". קורל אוחנה: "הכול השתנה". עדי טל: "עולם משלה". יובל זהבי: "דמעה". שירה לשם: "לבד עם ליליאן". דנה נתכו: "הלואי ש...". עומר דווידי: "איזה מזל". אור יונה: "13 בגטו". יהלי מיליס: "חלום". ליאן שמחה אדרי: "דם הכלניות". מאי סטולוביץ': "להתבגר ולהתבגר". דניאל לין: "הכלב שנעלם". ערבה ענבר: "אימא". עטרה בורוכוב: "ההצגה". ליאור יהל: "מסע בין כוכבים". יובל אליהו: "סבא שלי". מאי שקד: "כלנית קרן-שמש". ליהי אשואל: "ציפור לבנה". נעמה ברמן: "יהלום הגמדים". יובל וילסון: "שיר בׂקר של קיץ". בורטוקאן איילאו: "הצלחה משמעותית". עומר וייס: "לעולם לא אשכח אותך שִירי". גאיה הדרי: נוגה".
אלי ספיר: "צעיר עצר בצד הדרך". אילנה אקסלרוד: "שיר לירי". גבריאלה חסידי: "כשהדמיון היה יותר ממלים". נדב לוסטיג: "זה רק ספורט". עומר גולדשטיין: "התגלות". לילה פארע: "מעשה בינשוף". עומר תמרי: "סבא שלי". טל רון: "תכירו זאת פייפר". ערן נוביץ: "עם כל אחת זה היה קורה אחרת". מיכל קושמרו: סחף הים". רועי איטם: "לרדת מהפסגה".
ואיך אוכל שלא להביא מספר שורות מדברי
הרצל חקק, יו"ר אגודת הסופרים מההקדמה שרשם לספר:
"בתקופה שבה מדברים על נטישה של הספרים, על התמכרות הנוער לאינטרנט ולרשתות החברתיות מצליחה תחרות מפוארת זו לעשות יש מאין. סדנאות ההכנה לתחרות, מפגשים לקראת ערב הגמר, היצירות הרבות שנכתבו, כל אלה מעידים כי משהו קרה, משהו קורה...
הספרות היא חלק חשוב בחיינו, הספרות מעצבת זהות. חשוב לגלות אותם ילדים ונערים שיש בהם אותו דחף כתיבה, ותחרות כזאת אכן נותנת להם רוח גבית. ספרות הייתה תמיד מנוע חזק להתפתחותה של כל חברה. ספרות טובה מבטאת מציאות ומעצבת מציאות".
והמציאות מראה כי ספרים היו תמיד, והם הווים ויהיו בוודאי בעתיד, בצורה זו או אחרת. תמיד יהוו הסיפורים והשירים פורקן לאלה שכותבים, שאולי בלי ידיעתם יש להם שליחות קוסמית להביא נחמה ובישום לאלה שקוראים, ובידור, וזיכוך, כמו גם מקום בטוח ובלתי מזיק להימלט אליו בעת בדידות או מועקה. כי על-אף שכל הסיפורים כבר סופרו וכל השירים כבר נכתבו, הלא בא הסופר האחר או המשוררת האחרת ויוצקים לתוך היצירה את עצמם, כדי שמי שנזקק למשהו משלהם יקרא אותם ויזדכך בהם. אולי העולם בעתיד, אפילו זה הנראה לעין יהיה שונה ואחר, אבל כל עוד יהיה קיים האדם יהיו קיימים הסקרנות והצמא, ולפי כך ומדרך הטבע יהיה גם מי שיביא את הרוויה לאותו צימאון.
העתיד כבר בינינו, בדמותם, ואנחנו מתפללים למענו ומברכים עליו.