אַדִיוֹ קֵרִידו

פגישתי הראשונה עם יצחק נבון הייתה בתיאטרון. היה זה בשנות ה-70 המוקדמות של המאה הקודמת. הייתי שחקנית ראשית בתיאטרון בימתנו בירושלים. אליעזר א. אנסקי (אביו של אלכס אנסקי), הקים את תיאטרון חובבים בירושלים תחת כנפה של מועצת הפועלים, שבראשה עמד מר ניסן הרפז, איש יקר שעודד אותנו ותמך בתיאטרון צנוע זה. הצגנו הצגות שונות וגם את המחזה "אֵל קוֹרְטִיז'וֹ" - החצר (בספרדית) של שאול מלאכי ז"ל. בהצגה שיחקתי שני תפקידים: אשת הגביר וזקנה. בתום ההצגה, בא מר יצחק נבון בלווית תלמידו מר אליעזר שמואלי אל מאחורי הקלעים וביקש להכירני. אנסקי, סמוק מהתרגשות, הציג אותי בפני השניים, ואני מאוד התרגשתי לשמע מחמאותיהם. נבון בא לראותנו, כיוון שהמחזה נכתב באותה רוח של בוסתן ספרדי, אך בזעיר אנפין. על הבמה שיחקנו את ההווי של דוברי הלאדינו שחיו באותה שכונה: חצר ליד חצר, עשירים בצד עניים. הוצגו ריטואלים שונים שהזכירו לצופים את החיים החמימים והערבות ההדדית שהיו בין תושבי הסביבה. כמו-כן, ניתן היה לראות בהצגה אנשים שהיו עניים בחומר, אך עשירים ברוח וגם תפקידו של הרב בקהילה תפס בו מקום נכבד. בהצגה בוטאו יחסי האהבה שנרקמו בין אסתריקה היפה, בת החייט העני ויוספיקו, בנו של הגביר שהיה בנו יחידו. אהבה זכה זו בין השניים, שבתיהם היו סמוכים זה לזה, שברה מחיצות והגיעה בסופו של דבר להפי אנד בעזרתו של רב הקהילה. נבון, בהיותו איש חברותי וחם, סיפר לנו מאחורי הקלעים על הבוסתן הספרדי שלו והביע את שביעות רצונו והנאתו מההצגה שלנו. גם ציין שהתגלגל מצחוק לשמע תגובות הקהל לנעשה על הבמה ונתן שתי דוגמאות: האחת, בעת בואו של הרב לביתנו (בית הגביר) ואני (הגבירה), הגשתי לו כוס קפה. ברך הרב על הקפה, וכל הקהל ענה אמן, כאילו אף הוא שותף לפגישה בה שכנע הרב את הגביר להשיא את בנו יחידו יוספיקו לאסתריקה היפה. "וכשסירב הגביר תחילה לשידוכים האלה", סיפר נבון בצחוק, "ראיתי זקנה ספרדייה, שישבה בשורה הראשונה שמיד קמה רגליה ופנתה לשחקן ששיחק את תפקיד הגביר: 'למה אתה מתנגד לחתונה שלהם, מה, כי אין לה כסף? מה זה כסף? כסף הולך וכסף בא. הם כל-כך אוהבים זה את זה, אסור לקלקל בין בני זוג...'. שמעתי קולות הסכמה מהקהל, מימין ומשמאל, וממש התפעלתי איך אתם, שחקנים בתיאטרון חובבים, גרמתם לקהל להגיב כך באמצע ההצגה. בבוסתן ספרדי אף פעם זה לא קרה. כל הכבוד לכם!" הדוגמה השנייה שנתן נבון הייתה, בעת שישראל, ששיחק בתפקיד שָמָש בית הכנסת, נכנס מדלת הכניסה לאולם עם מנורה תלוייה בידו והכריז: "כולכם מוזמנים לחתונה של אסתריקה בת החייט ויוספיקו בן הגביר... כולכם מוזמנים". ובעוד ישראל הולך במעבר האמצעי של האולם לעבר הבמה ומכריז הכרזה זו, קמו אנשים מהקהל והזדרזו ללכת אחריו לעבר הבמה וביקשו לעלות עימו לבמה ולהשתתף בחתונת השניים. קמה מהומה גדולה בקהל, ואנו, השחקנים, נעתקו מילות הטקסט מפינו מרוב הפתעה... אנסקי, כולו מזועזע ומזיע, יצא מאחורי הקלעים אל קדמת הבמה ואמר לקרואים הלא קרואים לחתונה: "בבקשה רבותיי, לרדת מהבמה, זו הצגה, זו לא חתונה אמִתית, זו רק הצגה...". נבון היה מספר וצוחק, צוחק ומספר..., מעודו לא ראה דבר כזה, אבל הבין את המנטליות של הקהל שהיה בן שכונות, קהל מבוגר שחי את החיים האלה, חווה את הריטואלים והמצבים אליהם נקלעו השחקנים במחזה, שהיה אספקלריא של חייהם שלהם בשכונות ירושלים. נבון הניח יד על כתפו של אנסקי ואמר לו: "ידידי, כך הם בני השכונות, משתתפים בכל טקס, בין אם זו חתונה, ובין אם זו חו"ח הלוויה. אל תיעלב מהם, הם פשוט האמינו לשמש בית הכנסת ורצו לשמח את הזוג המאושר". "כן, אני מבין", אמר אנסקי והסמיק שבעתיים, "אבל מר נבון, זו הצגה זו לא חתונה אמתית, וגם הרב הוא לא אמיתי... ואני, בחיים שלי לא עליתי על במה באמצע ההצגה, אבל, סליחה... לא הייתה לי ברירה, אדוני...". "זה בסדר", הרגיעו נבון בחיוך, העיקר שהייתה חתונה והסוף היה שמח, נכון?", אחר-כך לחץ את ידו של אנסקי ואת ידי כל השחקנים שעמדו מסביבו ונפרד מאיתנו לשלום. ממש לא האמנתי למראה עיניי. אדם במעמד כה רם, בא אלינו אל מאחורי הקלעים, מדבר בגובה העיניים, מפרגן בחביבות ובחום... ההתרגשות של כל השחקנים הייתה רבה והיינו גאים בכבוד שמר נבון חלק לנו. מאז, התעניין נבון במעשיי, בעבודתי, בחיי... הוא גם "גילה" שאני כותבת, ועודד אותי לכתיבה יוצרת.

אחרי שעזב נבון את בית הנשיא, בא אלינו למשרד החינוך ועמד בראש המשרד. מאוד שמחתי לראותו משמש כשר החינוך, והוא שמח שאני עובדת בלשכת השר כמנהלת לשכת סגנית שר החינוך. אחרי זמן קצר, ח"כ מרים תעסה-גלזר, ששימשה כסגנית לשר זבולון המר ז"ל, עזבה את המשרד בשל חילופי שלטון, ואני שימשתי כמנהלת לשכתו של מר אורי שפירא יועץ השר, שנבון הביא עמו למשרד. יום אחד ראה אותי מר נבון בפרוזדור המוביל למשרדו כשאני הולכת חפוית ראש מצער. הוא נבהל ושאל אותי: "מה קרה לך שמחה, את כל-כך חיוורת, למה את כה עצובה?" "לא משנה, בין כה וכה לא תוכל לעזור לי". השבתי. אבל הוא לא הרפה ממני ואמר לי: "שמחה, אף פעם לא ראיתי אותך במצב כזה, תיכנסי מייד ללשכתי ותספרי לי מה קורה". בתחילה התנגדתי, אך אחרי שהפציר בי פעם נוספת, התביישתי לסרב לבקשתו והלכתי אחריו. "שבי!" ציווה, "מה קרה לך, הילדים חולים? את לא מרגישה טוב? אולי אוכל לעזור לך". הוא ידע שאני אישה גרושה, ללא הורים ומטפלת בשני ילדים קטנים. "כבר אמרתי לך שלא תוכל לעזור לי", ולא יכולתי לעצור בעד דמעותיי. פחדתי שמישהו ייכנס לחדר ויראה אותי בוכה... "שמחה, אַת יודעת שיש לי עבודה רבה, תאמרי לי מה קורה ואראה מה אוכל לעשות למענך". התביישתי להסתכל בעיניו ודיברתי בעיניים מושפלות: "קניתי דירה קטנה, 30 מטר מרובע בדמי מפתח בשכונת הכורדים באמצעות חברת פרזות, וחסרים לי עוד 500 דולר כדי להשלים את התשלום עבורה. כבר הלוואתי מכל האנשים שאני מכירה ואני פוחדת שאם לא אשלם להם בזמן הקרוב, הם יבטלו לי את החוזה, ולאן אלך עם הילדים שלי?" "הו", נשם לרווחה נבון והתרווח בכורסתו, "וזו הבעיה שלך? 500 דולר? בגלל זה את כל-כך עצובה? ובכן, מייד אני פותר לך את הבעיה", ותוך כדי דיבור, הוציא את פנקס הצ'קים שלו, כתב סכום בלירות השווה לסכום 500 דולר והניח אותו על השולחן לפניי. "הינה, הסתיימה הבעיה שלך עכשיו. יאללה חביבתי, תנגבי את הדמעות וחזרי לעבודה." "אבל איך אחזיר לך את הכסף?", שאלתי מביטה נדהמת בצ'ק החתום על-ידו. "תחזירי מתי שתוכלי, לא בוער", אמר וטפח על השולחן כמסמן שנסתיימה השיחה בינינו. הודיתי לו, כולי נסערת, והלכתי מרחפת לחדרי, חשה שניטל עול כבד מעל כתפיי. ידוע לכל שמר יצחק נבון היה עממי וחם לב. "הוא אהב את עַמו ועמו אהב אותו", אומרים כולם, ואני יכולה להעיד עד כך. כשהיה השר שלי במשרד החינוך, היה בא ומשתתף בחגיגת פורים של המשרד, מצטלם עם כולם, מדבר וצוחק עם פקידים בכל הרמות כאחד מהחבר'ה. הוא נהנה מהאהבה שהורעפה עליו מכל עבר. על דבר אחד הקפיד השר נבון, שלא יצלמו אותו בעודו אוכל. "שבן אדם אוכל, זה דבר מאוד פרטי. תארי לך שיצלמו אותי מכניס מזון לפה, או לועס..., זה מאוד לא אסתטי".

עברו חודשיים-שלושה, ומנהלת לשכת נבון ביקשה ממני לגשת לחדרו של השר. אודה ולא אבוש, פחדתי מאוד וחשבתי, שבטח עכשיו יאמר לי שהוא מצפה שאחזיר לו את ההלוואה..., לא ידעתי את נפשי מרוב מבוכה ולא ידעתי מה אשיב לו, איך אתנצל בפניו... נכנסתי לחדרו של נבון, הוא קם לקראתי ואמר לי בחגיגיות: "שמחה, בני ארז הגיע למצוות ואני מבקש שתארגני את יום הבר מצווה שלו. סיכמתי עם אופירה שתבואי לביתנו, ניתן לך חדר ורשימה של אנשים ואַת תתקשרי אליהם, תודיעי להם את מועד האירוע, תסמני מי אישר את בואו ומי לא יכול להגיע בשל הסיבות השמורות עימו. כמובן שנשלם לך עבור העבודה הזאת." נאלמתי דום! הייתי כה מופתעת, שמייד קפצתי על ההצעה ואמרתי לו: "מר נבון, בשמחה אעשה את העבודה, כך גם אוכל להשיב לך את ההלוואה...", חייכתי. "הו, כבר שכחתי מההלוואה הזאת. תקזזי את סכום ההלוואה מהכסף שאת רוצה עבור העבודה. תתחילי לעבוד כבר מחר. אחרי העבודה במשרד, תבואי לביתי ואופירה תסביר לך מה עלייך לעשות, בסדר?". "בסדר גמור", אמרתי בשמחה. הוא לחץ את ידי בחמימות, ואני ריחפתי שוב לחדרי מאושרת עד התקרה! העבודה הייתה קשה. ערימות דפים עם שמות של אנשים מהארץ ומחו"ל. פנקסים ישנים וחדשים עם שמות בני משפחה קרובים ורחוקים הונחו על השולחן לפניי, ואופירה היפה סמוקה, נרגשת מסתובבת סביבי כמו פרפר מסביב לפרח. לוקחת נייר, מניחה שניים... ואומרת: "קודם כל תצלצלי לזה ולזה ואחר-כך לזה. לא, קודם לשר הזה, ואחר-כך לפרופ' הזה... לזוג הזה כבר התקשרתי, אז בואי נמחק אותם מהרשימה, שלא תצלצלי אליהם גם אַת...". התעייפתי רק למראה כל השולחן המבולגן מניירות ופנקסים, נשמתי נשימה עמוקה ואמרתי לה: "אופירה, עם כל הכבוד, אי-אפשר לעבוד כך. אני מבקשת שתסלחי לי, אבל אם את רוצה שאני אבצע את העבודה לשביעות רצון מר נבון ולשביעות רצונך, את צריכה לצאת מהחדר ולהשאיר אותי לעבוד לפי הסדר שלי. אם תהיה לי שאלה / בעיה כלשהי, אשאל אותך. אם לא תסכימי לבקשתי זו, אין טעם שאשאר כאן עוד דקה אחת!" אופירה נעצרה לרגע והביטה בפניי, כמנסה לראות אם דיברתי ברצינות, וכשראתה שאני בבחינת נאה דורשת נאה מקיימת, התנצלה ואמרה שתשאיר אותי לעבוד לבד, ושהיא רק רצתה לעזור לי. ואז אמרתי לה: אמי, חנה סיאני ז"ל, אמרה לי לא פעם: "שאם יש שתי טבחיות במטבח אחד, האוכל נשרף!" אופירה הבינה וסגרה מאחורי גבה את הדלת. טקס בר המצווה היה מ ק ס י ם! האוכל בשפע, כל המי ומי לבושים במיטב מחלצותיהם כיבדו בנוכחותם את הזוג נבון, ועופר, ילד יפהפה וחתן בר המצווה, זרח מאושר. שמחתי שפרעתי את חובי לנבון ועוד קיבלתי על עבודתי זו סכום כסף נוסף מידו.

יום אחד אני מקבלת טלפון ממזכירתו של מר נבון, שהוא רוצה לראותני בביתו שברחוב... בשעה 16:00 אחר-הצהריים. כמובן שהסכמתי ובשעה היעודה הגעתי לביתו. באותו יום היה חמסין ואני כולי מזיעה, נרגשת וסקרנית לדעת מדוע הזמין אותי מר נבון לביתו ולא למשרדו? "שלום, שמחה. הינה, קחי לך כוס מיץ תפוזים קר, תשתי ותירגעי. חם היום, הה?" "כן, חם מאוד בחוץ. תודה על המיץ", אמרתי ושתיתי בשלוּק אחד את כל המיץ שבכוס. "אם תרצי עוד כוס מיץ תגידי לי ואביא לך", אמר. "לא, לא, תודה, השבתי במבוכה. "ובכן, שמחה, יש לי בשורה טובה לבשר לך: נעמה שלי נישאת בקרוב והייתי רוצה שתכתבי לה את תוכן ההזמנה לחתונה בכתב ידך היפה. אני יודע שאת בת של סופר סת"ם, ואולי משום כך התברכת בכתב יד מיוחד שכזה". "ברצון", קראתי, שמחה על הכבוד הגדול שנפל בחלקי לעשות גם למענו משהו קטן שישמח את ליבו. "תן לי את הטקסט של ההזמנה ואני אכין לך אותה ברצון רב". "אעביר לך את הטקסט בקרוב. אני מאוד מודה לך, שמחה. שנזכה תמיד לשמחות!" "אמן", עניתי בחיוך. מר נבון ליווה אותי לדלת הכניסה, לחץ את ידי והודה לי שוב. ואכן, לאחר מספר ימים כתבתי את ההזמנה לחתונתה של נעמה היקרה, בהתאם לנוסח שנשלח לי על ידו. והינה, עוד שמחה בזכותו של מר יצחק נבון ז"ל. אחרי קדנציה אחת כשר החינוך, עזב מר נבון את משרדנו, ושימש כיו"ר תרבות הלאדינו (וכן יו"ר האקדמיה למוזיקה ויו"ר נאות קדומים). במשך כל הזמן שמרנו על קשר טלפוני בינינו. והינה, כתבתי ספר לילדים בשם: "רומיה ומרבד הקסמים". שמעתי על "קרן עמוס" מטעם בית הנשיא, קרן המסייעת לסופרים להוציא לאור את כתביהם. מייד התקשרתי למר נבון ואמרתי לו שאני מבקשת שימליץ עליי, כדי שאקבל מענק מהקרן עבור הוצאת ספרי הראשון. בתחילה אמר, שהוא לא מבין בספרי ילדים ואינו יכול להמליץ על הספר... אך אני התעקשתי ואמרתי לו: "מאז שהכרנו בתאטרון, גילית שאני יודעת גם לכתוב ואף עודדת אותי לכתיבה יוצרת ועכשיו, בשעת פקודה אתה נסוג? לפחות תקרא את הספר ותראה, אם הוא יישא חן בעיניך, תמליץ עליו במכתב מטעמך ובחתימת ידך ל'קרן עמוס', ואם לא, אז לא. "מר נבון", הוספתי, "כדי שלא תחשוב שאני עזת מצח בבקשתי זו, אני רוצה להביא לידיעתך שגם מכבוד הרב יוסף קאפח, (שאני בת בית בביתם, בשל עבודתי עם רעייתו ברכה כמתנדבת), ביקשתי שיגיד לי מה דעתו על הספר וגם הוא, כמוך, אמר לי שאינו עוסק בספרי ילדים. הפצרתי גם בו לקרוא את הספר ואחרי שקרא אותו, שיבח אותי ואף נתן לי 'כתב הסכמה' כתוב בכתב ידו". דבריי כנראה הניחו את דעתו של מר נבון והוא ניאות לבקשתי. גדעון, נהגו הנאמן, הגיע לביתי ולקח מידי את הספר. למחרת התקשרה אליי מנהלת לשכתו ואמרה שמר נבון מבקש לשוחח איתי. שמעתי את קולו החם בטלפון אומר לי: שמחה, מאוד התפעלתי מרומיה ומיואל שלך, מהמסר שבספרך "רומיה ומרבד הקסמים" ומהאיורים היפים. עליי לציין, שהספר טוב גם מבחינה חינוכית לילדי ישראל ואני מוכן בלב שלֵם להמליץ עליו ל"קרן עמוס". אמר - והמליץ! אחרי מספר שבועות, קיבלתי מכתב מ"קרן עמוס" בו נכתב, שהם תומכים בי ונותנים לי סכום מסוים על-מנת שאוציא אותו לאור. הספר זכה ב"מצעד הספרים" ופורסם ב-400 בתי-ספר בארץ (מ"מ וממ"ד), ותורגם לאנגלית, רוסית וסרבית. ידעתי, שגם בזכות מר נבון ז"ל, יכולתי להוציאו לאור ולזכות בפרס משמעותי זה.

הגעתי לגיל ג"נ והזמנתי את מר יצחק נבון ז"ל. האירוע התקיים אז ב"בית אנה טיכו". הוא מאוד שמח להזמנה וגדעון, נהגו המסור, הביאו אחר כבוד לחדר שקושט למעני. הושבתי את מר נבון מולי, בראש השולחן, וכולם מאוד התרגשו למראהו. נכחו ביום הולדתי: אודי, בני ורעייתו גלית; שלום, בן דודתי ורעייתו בקי; נילי ודב אייזן; פרופ' איתן וד"ר רות ששינסקי; אסתר ובנימין מוצ'בסקי-שנפר; פרופ' יהודה ליבס ורעייתו אסתר; הזמרת והמספרת בתיה ושלמה חרמון, יוסי גושן ורעייתו נעמי ובלפור ותפארת חקק. למעשה, הוא היה כוכב הערב! ביקשתי מבני משפחתי ומחבריי הטובים להכין סיפור הנוגע למילה "גן", כמניין שנותיי, וכשהגיע תורו של מר נבון, הוא ריתק את כולנו בסיפוריו וטרם לכתו אף סיפר בדיחה, שלמשמעה צחקנו כולנו. לא הרגשנו איך עבר הזמן לצדו. תמונה שלו ושלי מאותה מסיבת יומולדת מצורפת בזה, אותה שלחה לי ידידתי בתיה חרמון. דומני, שלא יהיה לנו נשיא כזה חם ועממי דוגמת נשיאנו החמישי מר יצחק נבון ז"ל. הוא אף הקסים את ראשי השלטון בארצות ערב בעת מילוי תפקידו, בנימוסיו הטובים, בחן דיבורו בשפה הערבית הרהוטה ובהורדת המחיצות בינו לבין האנשים עימם נפגש באמצעות אישיותו הקורנת. כשר חינוך, היה הוא זה שהמליץ לתלמידי ישראל לשנן קטעים מהתנ"ך, מהשירה העברית, מדברי חכמים..., כדי לחדד את המוח, כפי שעשינו אנו בבית-הספר בזמנו. עד היום אני זוכרת קטעים מהתנ"ך שהיה עליי ללמוד בעל-פה. חבל שאין מאמצים שיטה זו ובכך משפרים לאין ערוך את הזיכרון של תלמידי ישראל. אתמול, בשעת ערב מאוחרת, הלכתי לנחם את בני המשפחה בבית נבון בירושלים. ישבתי ליד גדעון, ואמרתי לו שכתבתי רשימה על מר נבון וקראתי לה: "אדיו קרידו" (שלום יקיר בספרדית). הוא הביט בי בתמיהה ואמר לי: "שמחה, עשית לי עכשיו צמרמורת בכל הגוף. אַת יודעת, שעמדנו להוציא את גופתו של נבון מהדירה, הטלוויזיה הייתה פתוחה, ושנענו עם גופתו לעבר דלת הכניסה, פתאום השמיעו בטלוויזיה את השיר "אדיו קרידה", השיר שנבון אהב יותר מכל שירי הלאדינו שהכיר. כולנו פרצנו בבכי לשמע שיר הפרידה ממנו שנשמע בחלל החדר."

חבל דאבדין ואינם משתכחין.

אזכור את מר יצחק נבון ז"ל בחום ובתודה על כל עזרתו לי בשעות הקשות בחיי, ואזכור אותו לטובה הן כנשיא, הן כשַׂר חינוך ובמיוחד, כידיד נאמן! ת.נ.צ.ב.ה.