ליל שבת ה-13 בנובמבר שבו נרצחו בחוצות פאריס עשרות אזרחים חפים מפשע החזיר אותי 37 שנים אחורה, לשבת ה-11 במרץ 1978.
הגלישה במנהרת הזמן זעזעה אותי בגלל ההזדהות המיידית שחשתי עם אמי ז"ל באיחור של שנים רבות בעקבות הסערה הרגשית שחוויתי באותו יום שישי.
אמנם גם אז ולאורך השנים הייתה קיימת הזדהות, אך לא באותה דקות כואבת כפי שהיום חוויתי בעצמי כאם חסרת אונים, חרדה ומתפללת שהמכה לא נחתה על משפחתנו.
בליל השבת האחרון חשתי במלוא העוצמה את מה שאמי חשה אז, את חוד התער המפלח את הלב, את החידלון, את הנשימה שנעצרה והרעד בגוף.
אמנם הטכנולוגיה של התקשורת דרך הניידים והאינטרנט קיצרה את נתיב הייסורים שלי, אך לא את של אמי שלא זכתה לחסד זה ובמקום רגעים סבלה למעלה משעה.
יש המאמינים ששילוב יום שישי עם 13 הוא מזל רע, ויש הטוענים ההפך... ליהודים מספר 13 הוא מספר מזל, בגיל 13 חוגגים בר-מצווה, תרי"ג מצוות, יום שישי בערב יום שמבשר את שבת יום המנוחה. לעומת זה, בבתי מלון רבים לא קיימת קומה 13 במספור... איש באמונתו יחיה. אני מאמינה בגורל.
בילוי נעים באותו יום שישי נסע בני הצעיר ברכבת מלוקסמבורג לפאריס. הוא רכש עם חברים כרטיסים להופעת הלהקה יו 2 ונסע לעיר האורות לסוף שבוע. שוחחתי עמו כאשר היה ברכבת ואיחלתי לו בילוי נעים והנאה מההופעה.
ואילו אני באותו יום שישי חזרתי לדירתי מארוחת ערב משפחתית והתמקמתי מול הטלוויזיה במטרה לצפות בתוכנית בערוץ 22. לקראת השעה עשר התוכנית הופסקה והודיעו על פיגוע במסעדה בפאריס. מיד חשתי חרדה וחייגתי לבני. לא הייתה תשובה.
החדשות שודרו בתכיפות ובכל כמה דקות נוסף תיאור של יריות וכאוס מלווה בבלבול וחוסר ידע מדויק על המתרחש. אצבעי הקלידה שוב ושוב אוטומטית את המספר שעדיין הכריז שאין קליטה והשניות נראו לי ארוכות כנצח נצחים.
אלו הן השניות שגורמות לעוד שערה להלבין, לקמט נוסף, לדפיקות לב משתוללות, אלו הן השניות שאצל אמי התארכו לדקות ארוכות ומענות שנמשכו יותר משעה.
וכאשר התחדשה הקליטה ובני ענה לי סוף-סוף, חשתי שחיי ניתנו לי בחזרה. הוא אכן היה במסעדה אבל ברובע אחר, אף אחד מהסועדים לא ידע פרטים מדויקים על האירוע שכן לא הייתה שם טלוויזיה אבל הם התבקשו להישאר בפנים ולא לצאת.
כאשר פניי חזרו לצבעם הטבעי ודפיקות הלב הואטו, עדכנתי את בני בכל מה שקורה כפי שדווח בטלוויזיה. כאשר הומלץ על העוצר, נשלחו כולם לביתם. בני חזר למלון ושם דרך המחשב המשיך להתעדכן בהמשך האירועים הטרגיים.
ההופעה אליה היה אמור ללכת במוצ"ש כמובן התבטלה. הוכרזו שלושה ימי אבל. ביום ראשון חזר בני ללוקסמבורג עיר מגוריו הנוכחית.
הרגשה טובה חזרה לאמי המנוחה.
מספר ימים שקדמו לאותה שבת במרץ 78, משפחתנו חזרה ארצה לאחר שהייה של שנה ביוהניסבורג בעקבות שבתון של בן זוגי, מנתח אורתופד במקצועו. שבנו לביתנו ברחובות ליד ביה"ח "קפלן" מקום עבודתו של אישי.
בשבת הראשונה לבואנו החלטנו לנסוע ביחד עם שלושת ילדינו שהיו בגילאי חמש וחצי, ארבע ושנתיים להר הכרמל בחיפה שם התגוררה אמי שהתאלמנה שלוש שנים קודם לכן. הגעגועים אלינו ואל נכדיה גברו והיא הפצירה בנו לבוא ולו למספר שעות שכן בערב הוזמנו למסיבה חשובה ברמת השרון.
הבטחתי לאישי שנצא מוקדם מחיפה בסביבות שלוש-ארבע חזרה לרחובות ויהיה לנו מספיק זמן להתארגן עם הילדים לפני היציאה בערב. הפגישה הייתה חמה ונרגשת ושמחנו שהגענו למרות לחץ הזמן. קרוב לשעה ארבע אחה"צ יצאנו את ביתה בדרכנו לרחובות.
אישי נהג במכונית ואילו אני ישבתי עם הילדים מאחורה, כאשר הגדול ישב חגור במושב לידי, והקטנים בכסא התינוק ובסל-קל. מזג האוויר היה נעים ואנו נסענו בכביש החוף בהרגשה טובה ובמצב רוח מעולה.
אני לא זוכרת את השעה המדויקת, אבל לקראת חמש שמתי לב ש
אוטובוס לפנינו התקדם באופן מוזר "בזיגזגים" ופנה ימינה ושמאלה בתנועות חדות כאילו הנהג היה שיכור. הנסיעה הבלתי יציבה נמשכה ולאחר מספר שניות חשתי באי נוחות והפצרתי באישי לעקוף את האוטובוס במהירות ולהתרחק ממנו. הוא הצליח לעשות זאת ואנו המשכנו במהירות והגדלנו את טווח המרחק מאותו נהג מסוכן. בצומת גהה בכביש החוף פנינו שמאלה לכיוון רחובות. מספר ק"מ לאחר מכן שמענו צפירות של ניידות משטרה בלתי פוסקות ואני הערתי לאישי שאולי קרתה תאונה עם הנהג השיכור של אותו אוטובוס...
הגענו לביתנו והתחלנו בסידורי הארוחה וההשכבה לילדים כאשר הטלפון צלצל ובקו הייתה דודתי מתל אביב. כאשר שמעה את קולי שמעתי אנחת רווחה יוצאת מגרונה.
נסיעה מהירה " מה קרה, מדוע את נשמעת מתוחה"? שאלתי, "אנחנו ממהרים כי יש לנו הערב עוד מסיבה ברמת השרון"... ודודתי גיחכה ופלטה: "לא יקירתי, אתם לא יוצאים לשום מקום, יש עוצר בסביבה הזאת, אין לך מושג מה משתולל כאן עכשיו".
רצף האירועים היה מצמרר כבסרט נע: האוטובוס שנסענו מאחוריו והצלחנו לעקוף אותו היה אוטובוס של מטיילים ובו "חוג המשוטטים של אגד", עובדי החברה ומשפחתם. למעשה היה האוטובוס בדרכו חזרה לחיפה כאשר מחבלים שהגיעו דרך הים בסירות למעגן מיכאל, פרצו פנימה והכריחו את הנהג לשנות את נתיב מסלולו ולנסוע לתל אביב. לאחר מכן כפתו את ידי הגברים. במהלך הנסיעה, וזאת כנראה לאחר שעקפנו אותו, ירו מהחלונות לעבר מכוניות חולפות והרגו ארבעה אנשים. במהלך הנסיעה עצרו אוטובוס נוסף והכריחו באיומי אקדחים להעלות את נוסעיו לאוטובוס המטיילים והמשיכו בנסיעה מהירה לכיוון תל אביב.
בשלב זה המשטרה נכנסה לתמונה והצליחה לירות בגלגליו מעט צפונית בצומת גלילות, במקום בו היום שוכן סינמה סיטי.
התחולל קרב קשה אשר בסופו פוצצו המחבלים את האוטובוס שהפך למלכודת אש גדולה. רוב נוסעי האוטובוס נהרגו, 35 במספר ו-71 נפצעו.
האירוע הזה ידוע בכינויו "פיגוע כביש החוף". אחד מיני פיגועים רבים שלא פסקו במשך השנים.
מצב נפשי קשה אבל אני חוזרת לאמי בחיפה שנפרדה מאיתנו בשמחה ואושר בתום המפגש המשפחתי המרגש.
לאחר שעזבנו אותה, החליטה אמי לבקר את גיסה וגיסתה בהדר הכרמל ועלתה לאוטובוס שיסיע אותה ליעדה.
בעת הנסיעה, הרדיו שהיה פתוח, הפסיק את תוכניתו והודיע על הפיגוע שעדיין היה בעיצומו בכביש החוף עם הפרטים שאזרחים רבים נתקעו בדרך במכוניתם וחלק נפגע מיריות המחבלים.
אמי שידעה שבזמן הזה היינו על אותו כביש פרצה בזעקת שבר וצעקה שבתה, חתנה ונכדיה נמצאים במקום האירוע, והתעלפה. הנוסעים מיד החלו לטפל בה ואנשים טובים הביאו אותה לביתם של גיסיה. טלפונים ניידים לא היו קיימים בתקופה ההיא. בני המשפחה ניסו לטלפן לביתנו, אולם אנו עדיין לא הגענו. הם טלפנו לקרוביי בתל אביב עם בקשה לנסות לברר ככל האפשר על פרטים נוספים. כאשר לבסוף נוצר הקשר, מיד הודענו לדודים שלי בניסיון להרגיע את כולם ובעיקר את אמי שלא התאוששה והייתה במצב נפשי קשה.
בדיעבד כאשר שמעתי על כל שהתרחש "מאחורי הקלעים" בחיפה, הזדעזעתי והזדהיתי עם רגשותיה של אמי, אולם הייתה לי אז תחושה של בת ולא של אם.
הפעם התהפכו היוצרות.
בני הצעיר בחר לבלות את סוף השבוע בפאריס, לאכול במסעדה וללכת להופעה. המקום והעיתוי היו כמעט זהים.
המפגעים יכלו לבחור גם מסעדה אחרת וגם הופעה אחרת. הגורל היטיב עם משפחתי פעמיים, גם ב-11 למרץ 1978 וגם ב-13 לנובמבר 2015.
המעגל הרגשי נסגר, שכן רק עכשיו לאחר השניות הנוראיות שחוויתי, יכולתי להזדהות עם אמי היקרה במלוא מובן התחושה, הכאב, החששות, החרדה וההרגשה שאני לא קיימת. אחר כך באה תחושת ההקלה וקיבלנו פעם נוספת את החיים בחזרה.
המעגל המשפחתי של בת חסרת דאגות שהפכה לאם חרדה נסגר.