הספר "בת מזל", ספר הביכורים של הסופר אפי עמיהוד, התגלגל לידי באופן אקראי ובלתי צפוי. תמונת התכשיט התימני שעל גבי הכריכה היא זו שצדה את עיני ומיד הציפה בי את זיכרון תמונתה של אמי שהייתה עונדת את התכשיט על צווארה באירועים מיוחדים. למותר לציין, שדי היה בתקציר בלבד שמופיע בגב הכריכה כדי לשבות את דמיוני. ללא היסוס נטלתי את הספר, התיישבתי וקראתי אותו בנשימה אחת, בהנאה עצומה ובשקיקה רבה. אין ספק שסיפורה של סעדה הוא סיפור חיים מרתק, המאפיין את סיפורם של מאות ואולי של אלפי נשים שעלו מתימן וסיפורם לא צלח לעלות על הכתב.
בנקודה זו, אני מבקש לציין בפני קוראינו הרבים, את ערכו וייחודו הספרותי וכמשמר תרבות של הספר. במיוחד את סגנון כתיבתו והרגישות בו נכתב, את הניחוחות האותנטיים ששזורים לכל אורכו שהוסיפו נופך וצבע מיוחד למקומות ולתרבות המדוברת. מעבר לקריאה המענגת הפורמלית, חשיבותו של הספר "בת מזל", היא בתרומתו לשימורה ההיסטורי של תרבות יהדות תימן. ומשום כך, אני שמח לעניין את קוראינו וממליץ לקרוא את "בת מזל", הסיפור של מזל, היא סעדה בערבית תימנית, הילדה שנחלצה במזל מתלאות תימן.
סיפור ביוגרפי ודרמתי "בת מזל" - הנו סיפור ביוגרפי דרמתית אמתי, מסע של חיים מרתק וכואב שמלווה את הילדה סעדה/מזל, מן היום בו נולדה, דרך נפתוליה בכפרים מודאן, מדגה וח'יוואן שבצפון תימן. מיד עם תחילת הקריאה, מבקש הספר להעלות למודעות חברתית את עניין 'הפדופיליה' הנוהגת בתימן. דילמת 'כלה-ילדה' שנישאת והיא עודנה בוסר.
וכך סעדה - מזל מתחילה את סיפורה: "נולדתי בעיר ח'יוואן שבצפון תימן", אמרה מזל לאפי עמיהוד שהוא בן זוגה של בתה. "אבל... זהו סיפור ילדות קשה ובלתי אפשרי", הוסיפה במבוכה מהוססת, כמי שבמבקשת עדיין לגדור סיפור חיים אל פינה אפלולית. בדרכו שלו, מצליח אפי עמיהוד להביא לקורא את הכמוסים שהיו נצורים בגנזך לבה של מזל/סעדה. זהו סיפור קשה ומדהים של ילדה שגורשה, נחטפה ועקבותיה כמעט נבלעו באדמת תימן. אין ספק הקורא יצלול אל חלום על פנטזיה תימנית, אך מיד יבין שהוא ניצב מול אגדה תימנית מציאותית.
שם בביתה, כאשר מזל רוכנת אל שולחן המחשבות והסיפורים, נסקה לאחור בזמן, אל ימי ילדותה הדרמטיים בתימן, לפני שמבצע "על-כנפי נשרים" פרץ דרך כדי למחוק את גלות תימן ולהשיב את היהודים לארץ ישראל. וכך, מעל קערית הַנַשוּף, הזום התימני, כשהיא מספרת לאפי עמיהוד את סיפורה, נפתח סדק אל ימי ילדותה ומראות תימן הנשכחים צפו ועלו מגרונה בהמיית געגועים.
על פניו נראה כי גם לסופר לא היה קל להוציא את הדברים שהיו גנוזים עמוק בתוך לבה של סעדה- מזל. במקומות לא מעטים, התרגשה מאוד מזל והתקשתה לספר ולתאר, ברגעים אלה ביקשה מרחב של אוויר וסבלנות כדי לשחרר. "את חייבת לשחרר, כדי להשתחרר", אמר לה אפי והוסיף, "במשך ימים ישבנו יחדיו, כותבים, דוממים וכואבים. מזל/סעדה סיפרה את סיפורה המדהים, מן הרגע שנולדה ועד גיל תשע שנים, הגיל שבו עלתה לא"י".
להלן תמצית חלק מן האירועים שצלקו בנפשה של הילדה, אך גם חישלו את רוחה ועצבו את אופיה, ומופיעים בספר:
א. נישואי בוסר של ילדה-כלה. ב. גירושה של סעדה הילדה ביחד עם אמה מבית הסבא, בעקבות מות אביה. ג. הסבא שמשתגע ממות בנו, מנתק את סעדה בת השנתיים מאמה וממשפחתה. ד. הזנחה בבית סבאּ רודן וקשה. ה. הבריחה של הילדה לבדה בלילה בדרך ואדי אל הכפר בו מתגוררת אמה. ו. טביעה במאגר מים והצלה ע"י מוסלמים ז. חטיפת הילדה אל בדוויים רועי צאן בהרי תימן. ח. סיפורה של המוסלמית 'שריפה' שהסתירה את סעדה בביתה מפני שמד דתי ונישואים פיקטיביים. ט. נטישת האם את בתה בתימן ועלייה לא"י בלעדיה. י. פגישה דרמטית ורוויית מתח של האם והבת.
בתוך קופסת הזיכרונות של חייה של סעדה מזל, נמצא תמהיל של שמחה ועצבות, אושר ודמעות. זו קופסה של מסע, בה שזורים חיים כבדי משא שהונחו על כתפיה הקטנות של ילדה והיא רק בת שש שנים. ילדה שמתנתקת מאמה עפייה שעלתה לארץ ישראל ממחנה חאשד למעברת עולים בראש העין והותירה אותה להתבוסס לבדה מאחור. ההיעלמות של סעדה בתימן, צולפת באמה עפייה בשנית עם בתה הדסה שנולדה במחנה חאשד בעדן בדרך מתימן לא"י. להלן קטע שנותן ביטוי לרגישות של 'חטיפת ילדי תימן':
"חודש וחצי מסויטים היו לעפייה שלא סמכה על האחיות ובלבה פעפעה תחושה כמעט וודאית שתהא מצויה במאבק מתמיד עם הרופאים והאחיות. לא על בריאותה של הדסה בלבד הייתה דאגתה, אלא על החשש שתיעלם כמו שנעלמה בתה סעדה. השמועות על היעלמותם של תינוקות, ובפרט של תימנים שנמסרו לאימוץ,הייתה לצל כבד בקרב יהודים רבים שחששו לאשפז את ילדיהם בקופות החולים או בבתי חולים.
הדסה חלתה והייתה בסכנת חיים. עפייה לא משה ממיטת חוליה. ביום הרביעי לאשפוזה יצאה מהחדר כדי להביא מים ובקבוק בידה.
"לקחו את הילדה שלך, עפייה!" קרא במפתיע לעברה אחד התימנים שעמד סמוך לחדר בו שכב בנו . עפייה ניתרה ממקומה. היא קפצה את טפריה וכמו לביאה פצועה מיהרה למשרדה של האחות הראשית וללא שהות או הסברים הטיחה את ראשה על זכוכית אשנב קבלת קהל. עפייה ויתרה על גינונים ועל פניה מנומסת.
"מיד תביאי את הילדה שלי!" צעקה."יא כלבה בינת כלבה. את תביאי אותה או שאני הורגת אותך!" האחות הראשית אותתה לעפייה לשחרר את הסימנים שהותירו אצבעותיה על צווארה. היא הוליכה אותה אל חדר חדש אליו הועברה בתה הדסה ."את חוזרת הביתה הדסה!" אמרה ושלפה אותה מן המיטה. בנוכחותה של האחות נטלה את התרופות ועזבה את בית החולים. (עמודים 183/184)
סוף דבר הכול נשמעבתקופה האחרונה, נכרת תכונה של הדור השני להעלות על הכתב סיפורי אבות וגם את מורשת תרבות תימן. סיפוריהם של עולי תימן מתחילים לצוץ ולעלות ממעמקי מדבר הנשייה. חומרים אלה, אינם ספרי שירה או הגות ולא ספרי הלכה של יהדות תימן, אלא סיפורת המעלה בכאב וברגש את סבלם של יהודי תימן בארץ גלותם, עד לעלייתם לארץ ישראל.
עם הקריאה בספר ופריסת יריעתה הרחבה של תימן בפני, חשתי באופן עוצמתי נשאב אל הקרביים של סיפוריהם של הוריי ששמעתי במשך חיי, אל תיאור חיים ואירועים שהם עברו, סיפורים שנותנים ביטוי אותנטי לרבים מן הסיפורים והחוויות כפי שמתוארות בספרו של אפי עמיהוד.
בצניעות אומר: לאחר שעמדתי על אופיו הרגיש וסגנונו הספרותי המיוחד של הספר, דומני שהגיע העת, שספרים כמו "בת מזל" וסיפורים כסיפורה של סעדה, יהיו ראויים להילקח בחשבון ע"י משרד החינוך כדי שיגיעו אל ילדינו ויילמדו בבתי הספר. רק בדרך זו יעמדו ילדינו מקרוב אחר חייהם הלא פשוטים של הוריהם, חיים שיש בהם תלאות וקושי, עצבות ושמחה בדרך אל ארץ ישראל, הארץ אליה התפללו במשך אלפיים שנה. מסע התלאות לא תם בא"י, למרות קשיי כלכלה וחיים בפחונים ובמעברות, מחיר הכמיה אל הארץ היה שווה וראוי.