יום אחד מתאספת קבוצת הורים המודאגים מאופי המחנכת הקפדנית של ילדיהם, תלמידי כתה ד', שהציונים הנמוכים שיקבלו בסוף השנה יקבעו למעשה את עתידם: האם הם יוכלו להמשיך בלימודיהם בחטיבה בבית ספר תיכון איכותי, ומשם יפתחו קריירה אקדמאית - או שמא חלילה וחס יצטרכו להמשיך בבית ספר מקצועי? מה שבמזרח אירופה היה נחשב לבושה למשפחה, וגם אצלנו כמעט פשו מהעולם בתי ספר שיכינו עתודה של מכונאים, הנדסאים ואומנים עובדי עבודת כפיים....לכן החליטו לעשות כל שביכולתם, ולגרום לפיטורי המורה מידית, בטרם תספיק להרוס את עתיד ילדיהם. לשם כך - זימנו גם את המחנכת. את עיצוב הבמה הכה משובב של כתת ילדים בני 9, שמורתם כה מתגאה ביצירות עמל כפם בציורים ועבודות יד, עשה אדם קלר בצבעוניות מלבבת, בפרט הרקע של שירי הילדים צמוד לפתיחה, אותו הוסיפה הבימאית המבריקה והמנוסה, מהווים את הרקע ההולם. חמשת ההורים, מתוכם שניים הם זוג נשוי (פטריק ומרינה) שעבר מגרמניה המערבית, מפרנקפורט-א-מיין לגרמניה המזרחית הפוסט-קומוניסטית, כדי לשפר את מעמדם הכלכלי. מה שמגוחך, ולמעשה מנוגד למציאות בה הכלכלה המערב גרמנית שיגשגה, בעוד המזרחית נשארה גם כיום, על פני השטח - דלה ועלובה. עד שמחנכת מגיעה, מתוודע הקהל לאופי השונה של חמשת ההורים. הבולטת והפעילה בין כולם היא יו"ר וועד ההורים, ג'סיקה (רעות אלוש האנרגטית, חמת המזג, המלהיבה ומחברת את כול המהססים). מולה ניצבת קטיה, המגדירה עצמה כסולידרית עם שאר ההורים, למרות שבנה הוא המצטיין בכתה ובציוניו הגבוהים. יהלי אלימלך (המתחלפת עם ירדן תוסיה כהן בתפקיד האלגנטי והשליו היחידי בחבורה) משכנעת בתפקיד האם הסולידית. רק שלקראת הסוף כשהקלחת סוערת, והיצרים מתפרצים - כולם מתפשטים מקליפת הצביעות הגרמנית הידועה, סצינה שנגיע אליה בהמשך. מרינה, הדר דימנד (האישה שכל מאוויה הם לחזור לחיות בפרנקפורט על כל המשתמע מכך)שמדגימה חיים זוגיים מושלמים עם בעלה הפטריק (אוראל איזיקל האלגנטי, שחקן דרמטי מעולה שברגע הנתון מתפרצת גם סערת נפשו באכספרסיה כנה), מחצינה גם היא את מה שהיא באמת חושבת על בעלה, ומביכה בכך את כל היתר. בקטע שלה היא מצליחה לחשוף את האופי הגרמני האמיתי שנתון כאן לביקורת המחזאי, ומוגשת בצורת סאטירה כה קומית, תוך התלהבות השחקנים הצעירים המסיימים בחודש הבא את לימודיהם ויוצאים לשוק החופשי. את דמות המורה הכה שנואה ע"י התלמידים, שהיו מוכנים לא להכין שיעורים בכלל, לא לעמוד בפני בחינות שתדרושנה מהם מאמץ של לימודים, ובכלל - הקפדנות שלה והתמדתה כדי להוציא מהם את המירב - את הדמות הזו מגלמת להפליא רון קנר. שמנמנותה מעניקה לה את כובד הראש הנדרש, ובהמשך, לאחר המהפך שמתרחש בדעת ההורים, היא מתגלה כדמות חיובית, ולא בסגנון ה"שטאזי" שההורים הגדירוה. ולוואי המורים אצלנו היו מקפידים יותר על המשמעת, הסדר, וההתמדה הנדרשים מהילדים, כפי שגם אצלנו מאוד לוקים בחסר בנושאים אלה. ושילמדו את הילדים לשוחח, ולדעת להתבטא - מה שרוב הילדים (ןגם העיתונאים והשדרנים כיום) במחוזותינו לוקים בזאת. דווקא דמותו של האב המשתתף באסיפה, וולף (חנן אסרף) שתחילה הוא פחות בולט מכולם, מקבלת תפנית בהמשך, והמונולוג שלו בסוף המחזה מחצין את יכולתו. כך הוא גם מתגלה כבעל יכולת שירה, שהקטע שלו בשירה וריקוד רומנטי ענוג המתלווה אליה, מאפשרים לכל הסערה שבמחזה קצת לפוש, עד השיא שסוחף את כל ההורים להתפרע ולהאבק (בעזרת הבימוי של חגית רכבי ועיצוב התנועה הכה מוצלח ומדויק של עמית זמיר). סצינה זו מדגימה עד כמה ההורים הם לא פחות שובבים, סוערים ומלאי אכספרסיות, כמו ילדיהם בגיל 9. וכמותם, גם הם זקוקים לרוויזיה בצורת מחשבתם. התלבושות היפות המתאימות והמסוגננות של ענת מסנר, התאורה הראויה לציון של עדי שמרוני, המוזיקה של אייל לנזיני, עם הדרכת טקסט של ענת זמשטייגמן - כל אלה מעניקים לחבורה הצעירה המסיימת את לימודיה, אפשרות גם להשתולל, להסתייג, להצחיק, ולא רק להיות דרמטיים משובחים בלבד כפי שהסטודיו צלח להעלות במשך השנה האחרונה. הצגה שמשכיחה את החום המתיש של אוגוסט, ומפיגה את להט הקיץ המעיק, בנושאה אותנו לבעיות של "שם", שלמעשה אנו נתקלים בהם אף "כאן". (כי העולם כולו הוא כפר גלובלי אחד). וכל זאת - בסאטירה מלבבת עשויה בחן נעורים תוססים, שראוי היה שהורים רבים יחזו בה, כדי להיטיב להבין את הבעיות של היחס בין התלמידים לבין עצמם, למורים ולהורים כאחד.