אתמול ביקרתי בחיפה ועברתי ליד הבניין בהדר הכרמל שם העברתי את תקופת ילדותי ובגרותי עד לאחר סיום שרותי הצבאי בחיל-הים. גרתי עם הוריי בדירה בקומה השנייה שנחשבה למרווחת: 48 מ"ר. הבניין נבנה ב-1938 והיו בו שלוש חנויות: אטליז, מכולת וחייט עם אשתו התופרת. הגעתי לפגישה נדל"ניסטית עם מתווך וחברה מבינה בנושא. השיחה קלחה ביניהם בידע ובמקצועיות ואני מצאתי עצמי מנסה להסב את תשומת ליבם למה שהיה פעם בהשוואה לעכשיו, לא כל כך הצלחתי. כי למי זה איכפת שבמקום אטליז יש עכשיו חנות דיגיטלית ובמקום המכולת יש תמרוקיה ובמקום החייט ואשתו חנות למכשירי כתיבה. כי למי זה איכפת זיכרון הילדות שאני כילדה ביחד עם ימימה חברתי שבאה אלי לביקור בדירה בקומה השנייה, השחלנו דרך המעקה במרפסת את פיית המשפך ושפכנו על ראש החייט זרם מים כמשובת ילדים? ובעקבות שובבות זו נאלצנו לרדת ולהתנצל. ולמי זה איכפת שפעם הבניין "שלי" היה חשוף משני צדדיו, בצידו האחד היה הר וכילדה טיפסתי עליו עם ילדי השכנים לחפש חובזות? ובאמת למי זה איכפת, שמהמרפסת בדירה בה גדלתי יכולתי לראות את דירתו של סבא שלי שגר ברחוב ארלוזורוב הנושק לרחוב הפועל, ממש ליד ביתו של הצייר הרמן שטרוק שהפך היום למוזאון? וגם למי זה איכפת שמחלון המטבח שם התאמנתי בנגינת הכינור כילדה ראיתי את המרפסת של המחנך שלי בבית הספר הריאלי, את דב מדז'יני? ועד היום אינני יודעת אם סבל או נהנה? ואתמול, כשעלינו מספר מדרגות לעבר חנות נוספת בבניין השכן על-מנת לשכפל מפתחות ראיתי עצמי בגיל 10 עוברת באותו מקום, חוזרת מהספרייה מרותקת בקריאת ספר ונופלת ונפצעת מכיוון שאז עדיין לא נבנו המדרגות, ובמקום להתרכז בשכפול המפתחות בהווה, נשאבתי למנהרת הזיכרונות וראיתי עצמי יושבת על המדרכה בהלם מהכאב ברגל ובוכה עד שאדון ליפשיץ השכן מלמעלה עבר, עזר לי לקום והחזיר אותי לביתי. ולמי זה איכפת שבמבואה המשולשת בכניסה לבניין מתחת למדרגות המובילות לקומה השנייה והשלישית גידלתי את מיצי חתולת רחוב שאימצתי והיא הקימה שבט חתולים לתפארת, וכל ילדי השכונה ידעו שאסור להתקרב אליהם ללא רשותי. וכן, כאשר הסתכלתי על החצר הערומה, רציתי לספר לחברתי ולמתווך שפעם החצר נראתה אחרת כי במרכזה התנוסס בגאווה עץ דקל מדהים שסבי נטע כאשר נולדתי, והוא ליווה אותי בילדותי במשך שנים רבות. וגם רציתי לספר על הכלב הענקי שהגיע במפתיע לחצר והפחיד את אחד מחתוליי הקטנים שטיפס בבהלה על הדקל ופחד לרדת ממנו, וכולנו נסינו להרגיעו עד שהצלחנו להוריד אותו ממרומים לקרקע.. והיום, החצר עירומה, אבלה וחפוית ראש וזועקת לצמחיה. אבל התייאשתי כי למי זה איכפת? הם הרי היו עסוקים בשיחות נדלניסטיות. כן אתמול הייתי בפלנטה אחרת כאשר ההווה והעבר השתלבו זה בזה. ואולי גם אני צריכה כמו החתול הצעיר לרדת ממרומים לקרקע, כי להרבה זה כבר לא איכפת!. אבל לאלה שבכל זאת איכפת להם, אולי עבור משפחתי, ילדיי ונכדיי והמעגל החברתי הקרוב, אולי עבורם אוסיף קמצוץ קטן זה לאסופת זיכרונותיי הרבים שכבר כתובים במגירתי וחלומי הוא להוציאם לאור כספר.