במחוזות הזהות האבודה

שיריה של שושנה קרבסי הם שירים של זהות. בספרה החדש המשוררת נסחפת במנהרת הזמן, מחפשת את שורשי זהותה, את שורשיה התרבותיים. השורות חושפות את רגשותיה החמים כלפי התרבות שגדלה בה, וכאן נמצא פרטים שהם חלק מן הבית, מן המטבח, מן הפולקלור. מעבר לחיפוש סימני הזהות בין העבר להווה, אנו מגלים בשיריה שבילים לשאוב תעצומות רוח, משמעות לקיום. השורות מובילות אותנו לרבדים נסתרים, לדיאלוג עם ימים מקדם, עם מיתוסים שלא חלפו מן העולם. מי שיבחר לקרוא שירה תוך התעלמות מכל השכבות הפנימיות, יחטא לאמת, יטעה בהבנת השירה. כל קריאה שאין בה ניסיון אמתי לקרוא מעבר לשורות, לגעת בדו שיח הפנימי שהוא נשמת השירה, כל קריאה שכזאת תיוותר על פני השטח, בלי הבנה של ממש מה נסתר באותו נהר, שנזכר בשם הספר. הספר מוביל אותנו למפלס המשייט מעל המציאות היומיומית הפשוטה: יש כאן תמונות מטלטלות, ואתה כקורא הולך שבי אחרי הרגשות. בו זמנית, ברור לכולנו, שיש כאן רצון לקחת אותנו לדיון בתרבות ובזהות כדבר-מה קיומי. השירים בעקבות האם, בעקבות המשפחה, הם בעצם שירים בעקבות שפת האם האמתית שלה. מי שנתפס לרובד היומיומי של השירים אינו רואה את הדברים שמעבר לפרגוד. כשהיא כותבת על המשפחה היא מוצאת עצמה כותבת מָשָל משפחתי, שהוא מָשָל לאומי. כך למשל השיר 'טאג'ין יהודי'. אל נטעה, לכאורה זה שיר על תבשיל, אבל האמת הפנימית סוחפת אותנו למעמקים. לפנינו תבשיל, שנודד בין הדורות, בין הארצות השונות: השיר של שושנה קרבסי מחפש את המתח בין גלות לגאולה. התבשיל והמתכון הנודדים וזוכים לחיים חדשים, הם הסיפור שלנו, הסיפור של משפחות שהתגלגלו בין גלויות, הסיפור של העם הנצחי, שידע לעבור שינויים, לחולל תמורות רוחניות בחייו ובעולם כולו. כמו כל תבשיל טוב, גם אנו כעם ידענו להתחדש במרכיבי חיינו, לתבל את חיינו שוב ושוב מחדש. השיר של שושנה חושף סודות נסתרים, שנגלים לה אט אט במהלך החיפוש שלה אחר מגילת חייה. כשמדברים על הזהות היהודית, מבינים, כמה אנו חיים בתוך ישות מתובּלת בזמנים שונים, במוטיבים מעולמות שונים, גלויות שונות. השיר 'טאג'ין יהודי' אינו רק תבשיל ותבלינים, הוא קודם כל היסטוריה ומכמני זהות מעוררי חיים: טָאגִ'ין יְהוּדִי בְּסֵפֶר הַבִּשּׁוּל הַיְּהוּדִי מָצָאתִי מַתְכּוֹן שֶׁהִתְגַּלְגֵּל מֵאַנְדָלוּסְיָה לְמָרוֹקוֹ הַיְּהוּדִית, מִשָּׁם נָדַד לְבַּגְדָד וּמִשָּׁם לְמִצְרַיִם, שָׁם אִשָּׁה יְהוּדִיָּה תִּבְּלָה אוֹתוֹ קְצָת אַחֶרֶת וְשָׁלְחָה לַדּוֹדָה מֵחַאלַבּ בְּשִׁנּוּי קִנָּמוֹן זַנְגְוִיל וְאַדֶּרֶת. הִתְגַּלְגֵּל הַמַּתְכּוֹן סוֹבֵב וְהִתְגַּלְגֵּל עָשָׂה עֲלִיָּה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַד אֵצֶל אִמִּי. וַאֲנִי נִפְעֶמֶת בְּרִגְעֵי הַשֹּׂבַע וְהַנַּחַת אֵיךְ אֶצְלִי יֵשׁ בַּצַּלַּחַת גֵּרוּשׁ סְפָרַד. הנדודים, שמתארת שושנה קרבסי בלשון ציורית סוחפת, מתובלים לא רק בתבלינים אלא גם בסמלים לאומיים, בהאֲנשה שובה לב, קחו לדוגמה את הביטוי הידוע, כשהוא מחליף לבוש ואדרת: וְשָׁלְחָה לַדּוֹדָה מֵחַאלַבּ בְּשִׁנּוּי קִנָּמוֹן זַנְגְוִיל וְאַדֶּרֶת. ובהמשך אותו מסע, אותם נדודים של מתכּון פלאי - אנו נחשפים לתמורות. לפנינו הֵלך שמשתרך בעולם ובשבילי חיים, המתכון מספר לנו סיפור: הוא לובש פנים אחרות, חיים אחרים, כשהוא עובר מגלות לגלות. כבן דמות לעם שלם, ליהודי הנודד, אתה חש, שמתחת לרצפה הכּפולה של הטקסט, יש כאן היסטוריה. המתכּון מתמלא כיסופים לארץ ישראל. ושימו לב, כמו כל ציוני טוב הוא עולה לישראל - וכך מקבלים חייו משמעות רבת רבדים, בעטה האוהב של שושנה קרבסי: הִתְגַּלְגֵּל הַמַּתְכּוֹן סוֹבֵב וְהִתְגַּלְגֵּל עָשָׂה עֲלִיָּה לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עַד אֵצֶל אִמִּי. אבל כמו כל מתכון שהוא סמל, שהוא רְאִי לדברי הימים, אין כאן רק גאולה ומשיחיות ועלייה. מעֵבר לכל העולם הרוחני והמסע בּזמן, יש גם רגעי מכאוב. יש שברי זיכרון, שהגלות לא תשכּח לעולם. מה פלא, אם מרכיבי המתכון שנודדים לאחור לספרד, זוכרים גם את הרגעים הקשים מכולם. וַאֲנִי נִפְעֶמֶת בְּרִגְעֵי הַשֹּׂבַע וְהַנַּחַת אֵיךְ אֶצְלִי יֵשׁ בַּצַּלַּחַת גֵּרוּשׁ סְפָרַד. ככל שאנו קוראים את השיר רב הרבדים הזה, אנו נסחפים במעגלי שיריה, ומוצאים שהשירים מתכתבים לא רק עם ההיסטוריה שלנו, אלא גם בינם לבין עצמם. קחו לדוגמה את השיר 'שיח'. אנו קולטים בתוך תוכנו, שאין זה רק שיר של אנשים הגואלים עצמם, ומקימים לעצמם ארץ חדשה, בתים חדשים, בתוך כל זה יש דיאלוג עם הדורות, ומעבר לזמן שעבר גם מבט לפנים, דיאלוג עם החיים החדשים: שִׂיחַ בָּתֵּינוּ הַמְּבֻטָּנִים, אַבְנֵיהֶם וַדַּאי נֻפְּצוּ מִסַּלְעֵי אֵיתָן לִהְיוֹת לָנוּ לְאַבְנֵי בִּנְיָן. כּוֹחָם בְּעֹמֶק הַיְּסוֹדוֹת, בְּחִשּׁוּבֵי כּוֹחוֹת וּמְקַדְּמֵי הַבִּטְחוֹנוֹת, וּבַל נִשְׁכַּח חַדְרֵי מִבְצָר לְעֵת מִלְחָמוֹת. כָּךְ אָנוּ בּוֹנִים בָּתֵּינוּ. וּמִי יָשִׁית לִבּוֹ אֵיךְ בֵּין אַבְנֵי הַבַּיִת אַט אַט יִנְבֹּט לוֹ זֶרַע שִׂיחַ צָלָף וּמִתּוֹךְ כּוֹחַ אֲחִיזָה סָמוּי שֶׁהוּא מְנַת חֶלְקָם שֶׁל מְנֻדִּים יִנְעַץ שָׁרָשָׁיו בְּאַבְנֵי הַבַּיִת. וְאָנוּ נִשְׂמַח תְּחִלָּה בַּיָּרֹק הַמְּבַצְבֵּץ עַל כִּי אוֹהֵב הוּא אֶת הָאֶבֶן וְנִרְאֶה בְּפִרְחֵי הַסְּגַלְגַּל שֶׁלּוֹ סְגֻלָּה, וְאֶת הַפְּקָעוֹת כְּעוֹמְדוֹת לִרְשׁוּתֵנוּ לְמַאֲכָל. בשיר הקודם כבר למדנו, שמתכון יכול לסַמל עם ומהות שלמה ועשירה, והנה כאן יש ביטויים, שיש בהם לתאר את חיינו שלנו, את הסיפור הלאומי, שאינו נוטש לרגע את הממד האנושי הפשוט, את הסיפור הקטן של כל אחד ואחד: "כוח אחיזה סמוי' מנווט את כל הגורלות בשיר, ויש רגשות שקשה להבין, אלא אם כן אתה חי בישויות שבּהן גם לָאבנים יש זיכרון: "ינעץ שורשיו באבני הבית...על כי אוהב הוא את האבן". כאשר הלב מבקש תעצומות ותקווה, הוא מבקש מרפּא בתשתית הבית: "להיות לנו לאבני בניין/ כוחם בעומק היסודות". כל זה מוביל למישור אחר, לא רק להבנת ההיסטוריה והזמן, אלא גם להבנת שורשי הזהות, הדרך לשאוב כוח מכל מה שעברנו, מתבנית נוף חיינו. השיח בין היסודות מה הן אותן אבני בניין, כיצד שואבים מהן כוח ונשימה ארוכה. כותבת שושנה קרבסי בשיר "שיח": בָּתֵּינוּ הַמְּבֻטָּנִים אַבְנֵיהֶם וַדַּאי נֻפְּצוּ מִסַּלְעֵי אֵיתָן יש מאבק קבוע בין החדש ובין הישן, בין יסודות הבטון ובין הסלעים המשמשים לאבני בניין חדשות. האבנים נחצבו מניפוץ של סלעים קדומים, סלעי איתן. ואותם אבנים עם כוחות קדומים משמשות לנו לאבני בניין לעתיד. לִהְיוֹת לָנוּ לְאַבְנֵי בִּנְיָן הזהות החדשה הנוצרת כאן מחפשת עוגנים חזקים, יסודות חזקים באדמה, כדי להקים כאן מבנה מוצק ויציב. גם היציקה היא יציקת בטון, וגם אבני הבניין הן אבנים חזקות, שנוצקו מתוך סלעים איתנים. מהם קני המידה לבסס את הבנייה האיתנה? כּוֹחָם בְּעֹמֶק הַיְּסוֹדוֹת בְּחִשּׁוּבֵי כּוֹחוֹת וּמְקַדְּמֵי הַבִּטְחוֹנוֹת וּבַל נִשְׁכַּח חַדְרֵי מִבְצָר לְעֵת מִלְחָמוֹת כאן נכנסים מושגים אדריכליים ומתמטיים להציג את חוזק הבנייה: עומק התשתית, חישובי כוחות, מקדמי בטחונות. ומתברר אז, שגם השיקול הביטחוני וההישרדותי נכנס לכללים של בניין יצוק ואיתן: מתוך חשש מאויבים המאיימים על הבית, יש לבנות גם "חדרי מבצר לעת מלחמות": כאן מדובר בחדרים המאפשרים בעת סכנה להימלט אל חדרי המבצר ולהמשיך משם את המאבק על הֶמשך הקיום. על איזה בית מדובר כאן? לכאורה מדובר בבתים פרטיים. הרי כך נאמר: כָּךְ אָנוּ בּוֹנִים בָּתֵּינוּ אך החישוב של חדרי מבצר מחזק את התחושה, שמדובר בבית הלאומי ולא בבית פרטי. השיבה לארץ לאחר "אלפיים שנות" מחייבת להקים מבנה מוצק, כדי למנוע קריסה של הבית הלאומי היהודי וגירוש היהודים לגלות, כפי שאירע בעבר: פעמיים חרב הבית הלאומי היהודי, פעמיים חרב בית המקדש: בית ראשון, בית שני. מהן הסכּנות הפנימיות, המאיימות על שלימות הבית הלאומי ועל חוזקו? לאחר שצוינה ההיערכות נגד כוחות חיצוניים באמצעות חדרי מבצר, מתברר, שיש סכנה לאבני הבית מתוך הבית עצמו: וּמִי יָשִׁית לִבּוֹ אֵיךְ בֵּין אַבְנֵי הַבַּיִת אַט אַט יִנְבֹּט לוֹ זֶרַע שִׂיחַ צָלָף וּמִתּוֹךְ כּוֹחַ אֲחִיזָה סָמוּי שֶׁהוּא מְנַת חֶלְקָם שֶׁל מְנֻדִּים יִנְעַץ שָׁרָשָׁיו בְּאַבְנֵי הַבַּיִת שיח הצלף הוא השיח המאפיין את אבני הכותל. חכמינו ראו בו סמל לעם ישראל: הצַלף הוא עז שבאילנות, ועם ישראל הם עַזין שבאומות (תלמוד בבלי, מסכת ביצה כ"ה ע"ב). הצמח 'צלף ירושלים' קיבל את שמו בצורה לא מקרית: השם ניתן לו, בין השאר, כדי לכבד את זכרו של חנון בן צלף הנזכר כאחד מבוני חומת ירושלים בימי עזרא ונחמיה (לפני כ-2,400 שנה). כלומר: כבר מראשיתו, הצֶמח הזה מבטא בעצם שמו את בניין חומות ירושלים, את מבצריה. וְאָנוּ נִשְׂמַח תְּחִלָּה בַּיָּרֹק הַמְּבַצְבֵּץ עַל כִּי אוֹהֵב הוּא אֶת הָאֶבֶן וְנִרְאֶה בְּפִרְחֵי הַסְּגַלְגַּל שֶׁלּוֹ סְגֻלָּה וְאֶת הַפְּקָעוֹת כְּעוֹמְדוֹת לִרְשׁוּתֵנוּ לְמַאֲכָל כאן יש התייחסות קולינרית וגם בוטנית. לצלף יש פרחים אך גם פרי. כל מי שאכל סלט מתובל בצלפים כבושים/מוחמצים יודע, שהצלף מוסיף מאוד לטעם של האוכל. כאן יש בריחה מן המשמעות הרוחנית של הצלף לשימושים שלו. אך מתברר, שזה תכסיס בלבד. מיד מגיעות השורות הגורליות בשיר זה: וּבְשֶׁקֶט שִׂגְשׂוּגוֹ לֹא נַבְחִין בַּמַּאֲכֶלֶת, אֵיךְ שָׁרָשָׁיו מְבַקְּעִים אֶת קְלִפַּת הַבַּיִת, מַרְחִיקִים אֶבֶן מֵאֶבֶן מְפַנִּים מְחִלּוֹת מִבִּפְנִים חִלְחוּל מַיִם, קֹר, חֹם אוֹיֵב עוֹד מְעַט יְקֻעְקְעוּ גַּם אַמּוֹת וְסִפִּים מתברר, שהיסודות הקדומים של הזהות המיוצגים בצלף הם כוח חזק, אך הוא גם הרה אסון ופורענות. יש ביסודות מן העבר החבויים בתוך יסודות הבית, זרעים של אפוקליפסה המאיימת על שלימות הבית, ויכולה להביא לחורבנו. מדוע? וּכְשֶׁכְּבָר נַבְחִין לֹא נָבִין אֵיךְ לֹא רָאִינוּ אֶת הַלָּשׁוֹן הַמַּצְלִיפָה אֶת קוֹצָיו מְלַחֲִכֵי הַבָּשָׂר וְהָעֲצָמוֹת וְאֶת שָׁרָשָׁיו הַקּוֹרְעִים אֶבֶן מֵאֶבֶן אָחוֹת לְבַסּוֹף נִתְכַּסֶּה בַּעֲפַר הַבַּיִת, נְבַכֶּה אֶת הַחֻרְבָּן וְאֶת הִתְמוֹטְטוּת עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ שֶׁהֵמִיט מִבִּפְנִים עַל רֹאשֵׁנוּ בִּמְלוֹא זְעִירוּת כּוֹחוֹ - שִׂיחַ ברור לפי הסיום, שהשיר הוא מָשל על הכוחות מן העבר הקדום של זהותנו, שאם לא נדע להיות נאמנים להם, הם עלולים לבשֵׂר אפוקליפסה מאיימת, לבשֵׂר חורבן. חשוב להעיר כאן דברים בעקבות תפיסתו של פרופ' גרשום שלום על השפה העברית: במכתבו של פרופ' שלום לפרנץ רוזנצוויג ב-26.12.1926 כתב הוגה הדעות וחוקר הקבלה שהוא חושש מחילון השפה העברית. כל אלה שמשתמשים בשפה באופן חילוני עכשווי אינם מודעים לסכנות של התפרצות היסודות הקדומים של העברית: האנשים פה אינם יודעים את תוצאות מעשיהם. סבורים הם שהפכו את העברית לשפה חילונית, שחילצו מתוכה את העוקץ האפוקליפטי...האם לא תתפרץ באחד הימים העוצמה הדתית הכמוסה בה, נגד דובריהָ?...בשפה הזאת אנו חיים כמו על פני תהום, וכמעט כולנו נתדרדר לתוכה...העברית היא הרַת פורענות...השפה תַפנה את נִשקה נגד דובריהָ". רוח הדברים תואמת את המסר של השיר "שיח". שיריה של שושנה קרבסי יודעים לקחת את חייה וחיינו במסלולים של עבר והווה, והמתח המתמיד הוא אבן שואבת, הוא דרך להבין את משמעות הקיום, לעצֵב את הקורה כסיפור אישי, סיפור שהוא אלגוריה עמוקה לסיפור גדול יותר.