שם ההצגה יונק משני מקורות: מהמושג "עשרה קבין של יופי ירדו לעולם, וירושלים נטלה 9 מהם" וכן מהסרט הבלתי נשכח עם מיקי רורק וקים בייסינג׳ר "תשעה שבועות של תשוקה". 9 קבין של תשוקה מתייחס לתשוקה הבלתי מושגת של הנשים בעירק לחופש, לחיים נורמלים ולקיום הממש את אישיותה וזקיקותה לאהבה של כל אישה באשר היא. על במה מעוצבת בצורה מדהימה עם מבנה מענפי עצים המשתרגים לכעין מיצב למדורת אנוש, שעיצב בכשרון וירטואוזי ניב מנור, מתגלה כתבת אמריקנית, בת-דמותה של המחזאית, המראיינת נשים החושפות בגילוי לב שדורש אומץ בלתי רגיל, את הדיכוי, העינויים, הרציחות ומעשי האונס שהתרחשו בתקופתו של סאדאם חוסיין ימ"ש. שילוב המיצב ששימש בסיס לציוריה של אחת מגיבורות המחזה, ונמכר על ידיה כציורים שהסבו לה הצלחה כלכלית נאותה (בעוד היא סובלת יסורים בלתי נגמרים) הוא רעיון מקורי ביותר שהמחישה הבימאית בצורה כה ווירטואוזית ומרשימה. המחזאית שנמלטה למערב, ביססה למעשה את המחזה על נסיונה האישי פלוס תחקירים שעשתה עם נשים אחרות, כשכוונתה הייתה למחזה לשחקנית יחידה. אך הבימאית-המתרגמת שינתה בעיבודה את המחזה עבור חמש נשים מודרניות בנות זמננו, ובכך הפכה אותו לעוד יותר מרתק ומרשים. כל הסיפורים הללו יצרו פאזל כה נוקב, החושף עובדות שכמותן אי-אפשר אפילו לעלות על הכתב בעיתון. צריך לראות את הקאסט של חמשת הנשים, שכל אחת מהן זוכה למונולוגים חושפניים בצורה מאוד אכספרסיבית, בתרגומה הנהדר של עינת ברנובסקי (ביצירת הביכורים שלה כבימאית), כשכל מרכיבי היצירה בהצגה עשויים בצורה רבגונית, תוך שינויי התלבושות בהתאם לסצינות, שעיצבה אביה בש בצורה ייחודית ואותנטית במקביל; עם המוזיקה המקורית של אפי שושני הוותיק, שהמוזיקה שלו נמסכת בתוך העלילה ומעצימה את ההתרחשויות בשפתה-היא, ובעיצוב תאורה של אייל תבורי. על כל אלה מנצח מעצב התנועה והכוריאוגרף המחונן עמית זמיר, שעצם עיצובו מעניק לכל קטע זרימה עם כל האחרים, עם קצב ומתח בפני עצמם. כאשר קטע הריקוד הרוקיסטי מלא העליצות עם המוזיקה המערבית, רק מסמל את הכמיהה העצומה שלהן להגיע לשחרור ולחיים כמו במערב, אך מבלי לנטוש את ארצן. כל המרכיבים הללו העניקו מושלמות למשחקן הכה מרשים, היוצא מהלב, של כל אחת מהלהקה: בר קליין כ"אמריקנית" וכרופאה, אלי סאטין כהודה, מורין אמור כ-ננה, עמית יגור הכה נוגעת ללב ומאידך מרנינה ביכולת התנועה והריקוד שלה כ-לאייל, גל מלכה כ-אמאל וכ-אום (אמה של) ג׳האדה - כולן יפות, נשיות, מחוברות לדמויות שהן מגלות, כמו היו אלו הן-עצמן, ומאד מרשימות ונוגעות ללב. כל אחת ואחת עם סיפוריה, שעד שלא שומעים ורואים אותן - לא מבינים עד כמה לא ידענו דבר וחצי דבר על עומק הטרגדיה שעוברות הנשים העירקיות מאז תקופת סאדאם חוסיין, וכנראה גם עד כיום. עוצמת הזוועות המתוארות באופן כה פרטני ללא מעצורים מדהימה ומפתיעה, וקשה להירדם אחרי צפיה בהצגה כה נוקבת זו. על כך יש לציין את כל השחקניות הנפלאות כאחת, את הבימוי הכה מושלם והיצירתי מבחינת עיבוד המחזה ותרגומו של עינת ברנובסקי; את עבודת עיצוב התנועה של עמית זמיר שמשדרג את הסיפורים והופכם לדרמות עזות ביטוי המשתרגות לסיפורן של כל הנשים העירקיות, ואולי ניתן לומר גם על כל הנשים הערביות בשאר הדיקטטורות במזרח הקרוב. עד שלא רואים ושומעים - לא יודעים להעריך באיזה גן עדן אנו חיים כאן, במזרח התיכון, בעוד איזה מצב מזעזע הוא מנת חלקן של הנשים בחלק עולם זה.

הצגה מאוד ייחודית, נועזת בפתיחות שלה המגלה צוות של שחקניות מוכשרות במיוחד המעניקות לצופים חוויה בלתי שגרתית מפתיעה. שאפו לסטודיו יורם לוינשטיין.