כמו הבימאי ברנרדו ברטולוצ'י (הטנגו האחרון בפריס, הקונפורמיסט), כך גם ברכט לא אהב להכתיב את הפרטים לשחקניו. הוא נתן להם חופש ביטוי. כזה הוא המקרה כאן. הבימאי הצעיר והמחונן אודי בן משה, בנה הצגה בעזרת השחקנים והאינטרפרטציות שלהם. וכך קיבלנו במקום הצגה נרטיבית רוויה משהו אגדי-מיסטי על המושל בגרוזיה שנרצח במהפכה, תינוקו שנזנח על-ידי אשתו בגלל תאוות השמלות והפרוות אותן דאגה להציל בבריחה; על גרושה, המשרתת שהצילה וגידלה את התינוק, עד שאמו הביולוגית דרשה להחזירו לידיה. כל זה מתרחש במחצית הראשונה של ההצגה, שניתן היה לקצרה בחלקה הראשון. ובמערכה השנייה - המשפט. משפט שלמה שיקבע למי הילד. כאן - קיבלנו קונצרט של המאייסטר קומיקאי שלנו שלמה בר אבא, כשופט, בהצגה שופעת תנועה, אירועים, כשהדרמה הופכת לקומדיה מלאה עליצות. שאם להתעלם מהניסיון לחבר אותה למחוזותינו עם השתלה מיותרת של פוליטיזציה מקומית - נהנים ממנה בעונג רב.
בחלקה השני של המערכה הראשונה, נזקקתי לממחטות כדי לייבש את פרץ דמעות הצחוק בסצנת החתונה, בין גרושה (נטע גרטי המקסימה והמכמירה) לחתן הגוסס (רובי מוסקוביץ' הכה רבגוני) כפשרה שעשתה כדי לתת שם לילד. היה זה שיא קומי בהצגה, שבוצע בצורה מופלאה על-ידי השחקנים.
את להקת השחקנים מביים אודי בן משה כאנסמבל, כשחילופי התלבושות והפאות המהירים מאפשרים להם למלא מספר רב של תפקידים, מבלי להביך את הצופה ולגרום לו לתהיות. כל הקאסט, צעירים מוכשרים ומיומנים, בעלי קולות יפהפיים המשמשים אותם גם כמקהלה, קורוס, נפלאים; מבצעים את תפקידיהם בכישרון רב. בשירה - בולטים במיוחד קולותיהם של יפתח אופיר (אהובה החייל של גרושה), ושתי בנות לדור שני בתיאטרון: חן אשרוב בתם של מישה ובלהה, המדהימה בקולה (שביצעה בעבר את סאלי בולס ב"קברט"), ושרון דנון, בתם של תחיה ורמי.
בנוסף, הפליאו בשירתם ובמשחקם אנדריאה שוורץ, דניאלה וירצר, מיטל כרמלי, שלומי אברהם וליאור זוהר הרבגוני. ובל נשכח את הסולו של הילד בתום ההצגה. קול נדיר ביופיו.
קומדיה מוסיקלית שסיפורה נוגע ללב, והקסם השופע של בר אבא מהווה את הדובדבן שבעוגה. התזמורת שניגנה את המוזיקה הנפלאה של קרן פלס, בניצוחו של הקלידן טל בלכרוביץ', גם הוא דור שני בתחומו, הייתה מעולה, ותרמה המון לאווירה. נהדר.