שבת בבוקר, היה יום נעים, אבל התקשורת נותקה ונהג האוטובוס שהיה אמור להגיע מקהיר לפאיום כדי לקחת אותנו לואדי חיטאן, בושש להגיע. דליה, המדריכה רבת התושייה, מצאה שני מיניבוסים, ויצאנו. הסלולרים לא הפסיקו לצלצל ולסמס, וכל חברי הקבוצה עסקו בהרגעת המודאגים. לנו היה ברור שהטיול שלנו ממשיך, למרות החדשות שנעשו חמורות משעה לשעה. בימים האחרונים שהינו במדבר, ומה למדבר ולמהומות? הכי הרבה עושים שם חארקות עם ג'יפים על הדיונות... ממש בדמדומי היום סימסתי לבנות שאנחנו ממשיכים בתוכנית הטיול ואיחלתי להן סוף-שבוע נעים. אז התברר שהכביש נחסם בידי הצבא ונצטרך לנסוע דרך כביש חלופי. כשירדנו מהכביש הראשי כדי להגיע לתחנת הרכבת, התחיל מסע מאיים ומפחיד: נתקלנו במחסומי אבנים וקוצים שמסביבם התגודדו השבאב ובידיהם נבוטים ומצ'טות, והם שקובעים את גורלך לשבט או לחסד: אם תמשיך בדרכך, או שיורידו אותך מהרכב, ישדדו אותך וישרפו את רכבך. אנחנו יצאנו בשן ועין, הודות לתושיית הנהגים והמלווים. השבאב הסתפקו במכת נבוט על הרכב ושבירת הפנס שמאחורי, אך ב"תמורה" זכינו לליווי של שני שבאבניקים עם מצ'טות על טוסטוס עד לתחנת הרכבת. עולם מטורף! באותה מידה שהעניקו לנו את חסותם, הם יכולים היו לפגוע בנו באין מושיע. פשוט מעורר חלחלה! תחנת הרכבת המתה אנשים. בשעה 21:00 הגיעה רכבת דחוסה ומאות התנפלו עליה. הדוחק היה איום. המחשבה שהאנשים שזכו לעלות ייאלצו לעמוד שעות כשהם דבוקים כסרדינים - העלו במוחי תמונות קשות של משלוחי היהודים ברכבות בימים האפלים של השואה, להבדיל אלף אלפי... רכבת השינה שאמורה היתה לקחת אותנו ללוקסור, גם היא בוששה להגיע... חברי הקבוצה המשיכו לשמור על איפוק, אבל נעשו יותר לחוצים. הדבר ניכר על פניהם, ופה ושם היה גם מי שהעיר, הכי בשקט, שאולי מוטב היה פשוט לחזור הביתה. דליה, ערה למורל הפוחת ומוטרדת בעצמה, הייתה עסוקה באינסוף בירורים טלפוניים. אחרי חצות כינסה אותנו, והודיעה שהוחלט בחברה המארגנת שנחזור ארצה למחרת, בטיסה הבאה של אל-על. ברקע נשמעו מדי פעם יריות, קולות של בקבוקים שנשברו, אבנים שהושלכו, הרבה צעקות, וריצה של אנשים ברחוב. הקולות שעלו מחוץ לתחנה היו מפחידים עד אימה. אנשים התכנסו בתוך עצמם, אחדים ניסו לתפוס תנומה, אחרים שוחחו בשקט, והיו כאלה שסתם ישבו ובהו.