מדובר במכתב פנימי שאותו כתבו 16 רבנים ואדם פשוט אחד (הכוונה לעצמו) והודלף, ומי שרוצה לברר איתם יכול לשאול אותם. במקום זאת היו מי שבחרו להגיב בכעס בלי לבדוק כלום. עיקר מגמת המכתב הייתה לומר בואו נפסיק את השעבוד לתקשורת, שמזיק לנו וגורם לנו לשפוט לפני הזמן, ואת החלק העיקרי הזה בחרה התקשורת להשמיט בדיווחיה, וכך יצא שמי שהגיב - בכלל לא הגיב על כך. בדק מישהו ומצא שמרגע שפורסם המכתב ועד המגיב הראשון חלפו רק 20 דקות. גם אלי שיחרו עיתונאים, ויכולתי ב-24 השעות האחרונות להתראיין 30 פעם לפחות. היה ברור לי שכדי להגיב צריך לדעת במה מדובר, ולכן אין לי מה להגיב. אני לא מבין את גודל הכעס. קיבלתי עשרות אס-אמ-אסים, וקשה להבין שאנשים למעלה מגיל שנתיים כך כותבים בלי לבדוק כלום. בכינוס 70 שנה לישיבת מרכז הרב בבנייני האומה, במעמד הרבנים אברהם שפירא ושאול ישראלי, דווח ביומן הבוקר של גלי צה"ל כי ראשי הישיבה קראו לסירוב פקודה. אני ואשתי הקשבנו המומים – כאילו לא היינו באותו כינוס עליו דיווח הכתב, ואז הכניסו ביומן הקלטה של שיחת טלפון בה אומר הרב שפירא שאסור לוותר על-אף סנטימטר מארץ-ישראל וממילא אסור להשתתף בו. ואז שמענו שהעלו לשידור ראש-ישיבה מפורסם, שהגיב שישיבת מרכז הרב הולכת ומידרדרת. הקשבנו ולא האמנו. צלצלנו להפקה, ואמרו לנו שמאז השידור יש מאות טלפונים מאנשים שמחפשים לדבר עם הכתב, הכתב לא חיפש מישהו מאנשי מהכינוס. לא יכולתי להתאפק והרמתי טלפון לרב שעלה להגיב. אמרתי לו: אני תלמיד ולא מגיע לקרסוליים שלך, למה הגבת למשהו לא אמיתי? הוא ענה לי: אתה רוצה להגיד לי שזה לא היה בכינוס?! הכשילו אותי, תודה רבה שצלצלת אלי.

התקשורת משוחה בשמן ואסור לבקר אותה. אחריה הדמוקרטיה ומערכת המשפט. אבל אנחנו לא עבדים, אנחנו בני-חורין. התראיין ברדיו פרופסור (יוסף אגסי, ע.י.) שגידף את הרב אבינר, והמראיינת (אסתי פרז) נתנה לו גיבוי. התקשורת מידרדרת לרמת ביוב ולא צריך להתפעל ממנה. רק 10% ממה שכותבים קשור לעובדות, והדבר נכון גם לגבי התקשורת הדתית. הדבר הכי משמעותי שלא מצטלם בטלוויזיה בכלל זה להיות בני-אדם. ראו שהאנשים שחתמו על המכתב הם אנשי-מידות, אז איך נתנו ידם לפשעים כל-כך נוראים. הזדרזו לגנות. איפה מצוות "שמוע בין אחיכם", איפה "לא תישא שמע שווא"? העיתונאי נחום ברנע כתב בפרשת ניצב בר-לב שכל הפרשות מתחילות ממציאות בה נשים גורמות להתפרקות מוסרית שגורמת להידרדרות. הוא כתב נגד חברת-כנסת לוחמת (שלי יחימוביץ', ע.י.), שניהלה מלחמת חורמה נגדו. מרבנים היו עושים קציצות אם היו מדברים כמו נחום ברנע, ואני חושב שמחובתם של רבנים לומר את הדברים. תקראו את דבריה, ולא תמצאו בהם שום התייחסות עניינית לדבריו, והכל התנפלות על פגיעה בדמוקרטיה, שזו בעצם מעטפה לחיים. מי שמפרסם דבר שקר על חשוד בטרם הוגש כתב-אישום צריך ללכת ישר לכלא, וצריך לנהוג בו כמו נהג שחצה קו הפרדה רצוף. בתקשורת אוכלים אותך בלי מלח, המשועבדים אומרים שאתה הזוי ואין לך מה להגיד. אומרים שצריך לפרסם את הדברים כי זה נשק כדי שאישי ציבור לא ידרדרו. אני לא חושב כך וטוען שלהכניס עיתונאים שמשקרים לכלא זה נשק נגד עיתונאים שלא ידרדרו. מתי תתפוצץ הבועה? אין לי מושג. נקעה נפשם של רבים, ואצל חילונים אפילו יותר מדתיים. דווקא חילונים רבים - וזו נקודה למחשבה - מוציאים בחמש השנים האחרונות את כלי התקשורת מהבית, כי הם הרגישו שהיא משחיתה את הנפש. בגדול, זה מה שיקרה לעם ישראל בעוד שלוש-ארבע פרשות כאלה. העמך לא יסבול את ההשתלטות הזו. נכון שבאותה שנייה אתה קורא את המכתב ושואל מה תגיד ההיא ומה אומר ההוא, חכה כמה שניות, תנשום נשימה ארוכה ותראה שהמציאות לא נפלה.

התקשורת היא כוח שאין מאחוריו כלום, כולו על-בסיס הדמיון, וממילא מה יש להשתעבד אליו. היה מכתב רבנים נגד מכירת דירות לנוכרים שהותקפו בתקשורת במשך שלושה עד שבעה ימים. היה געש והר געש, קצף וקצף וקצף. בסוף מה נהיה מזה? כלום. היום כל דבר שאחר אומר ולא מוצא חן בעיניי הופך את הזולת לאדם הזוי. אין מה להתרגש מזה שאחרים חושבים שזה הזוי. מערכת המשפט במדינת ישראל צריכה להשתנות, לא יעזור כלום. היא צריכה להשתנות בלי שום קשר למשפט של אדם מסוים. היא צריכה להיות מערכת של צדק ושל הקשבה. מערכת המשפט היום אינה נמדדת על-פי צדק ועל-פי הקשבה, אלא על-פי הישגי ההספקים שלה. כאשר בצה"ל יש תאונת אימונים מפסיקים את האימונים באותו יום כי יש רגישות לחיי אדם. אם שופט התאבד בגלל ששיגעו לו את הנשמה בקצב התיקים – תעצור את המשפטים באותו יום! מי שיגיד את זה מציל את מערכת המשפט. אם מערכת המשפט חלשה, ושופטים בה מתמנים ללא עריכת מכרזים (שזו שערוריה דמוקרטית ומוסרית), אם השופטים כל-כך חלשים שהם צריכים מגננה שכל מילה של ביקורת הופכת להיות פגיעה במעמד הדמוקרטיה – אז זה העונש שלה. נכון שהיום, מחר ומחרתיים מי שיאמר את זה הופך להיות הזוי, אבל זו חובתו! האלילות העיוורת סביב בית המשפט הגבוה לצדק במדינת ישראל היא בעוכרי בית המשפט. למה אותם אנשים - מקבוצה מסוימת מאוד, שבדרך-כלל בכל פעם שנוגעים באיזשהו יסוד בדמוקרטיה או במערכת המשפט, נחלצים להציל אותה בתוך אותן 20 דקות שהזכרתי – אינם מדברים על הביקורת כלפי בית המשפט? זה באמת הזוי – הזוי שאדם שרודף צדק מגן על קלקולים! מהאופן בו הוצג המכתב אפשר היה להבין כאילו קבוצת רבנים תומכת באונס. בסדר, מי שחושב ככה הוא הזוי, כי זה לא מה שהיה כתוב במכתב (– להצדיק אדם פושע). זה מה שרבנים רצו לחדש?! כתוב שם במפורש, שהנושא התקשורתי, שהוא השופט היום במדינת ישראל, ושלעולם אי-אפשר לחקור אותו, אי-אפשר לשים בכלא עיתונאי על המצאות אלא אם כן אתה נכנס למשפט דיבה שזה פלוס-מינוס חמש שנים עם הוצאות של מיליוני שקלים שמי יכול להרשות לעצמו את זה. יש חבר-כנסת שרוצה לעשות חוק חסינות רבנים והוא אויב הדמוקרטיה. הקבוצה היחידה שחסינה היום זה העיתונאים. החסינות שלהם לא התקבלה בחוק בכנסת והעיתונות היא שיצרה אותו. זה הורס את הדמוקרטיה ואת הצדק.

יש בגלי צה"ל תשדיר לתוכנית ("מה בוער" עם רזי ברקאי) שמעצבת את סדר היום. התשדיר הזה כורת את הענף עליו יושבת התקשורת. עד התשדיר חשבתי שהתקשורת זה זכות הציבור לדעת ולא זכות הציבור להתעצב. היום זה לא מעצבי דעת-קהל, זה מעציבי דעת-קהל. זה גורם עצב איך שרשות הרבים היום מנוהלת על-ידי התקשורת. אחר גל קסאמים מגיע לפינה ברחוב הרצל בשדרות צוות טלוויזיה. שאלתי את הכתבת, שאותה לא הכרתי, האם אתם גם מצלמים דברים טובים בשדרות. אם היא הייתה אומרת לי שזה לא מעניין את הציבור היה בינינו ויכוח מקצועי, אבל היא אמרה לי: "אתה באמת חושב שיש דברים טובים בשדרות?". על המקצוע שהיא בחרה כבר ריחמתי לפני ששמעתי אותה, אבל על שני מיליון אנשים שחושבים עד היום הזה שאין דברים טובים בשדרות... היא ראיינה איש שדרות - שאיני זוכר את שמו ובכך לא מביא גאולה לעולם, למרות שהשם שלה זה גאולה... – והיא מנסה להבין איך הוא מעז להגיד שיש דברים טובים בשדרות, ויש מה ללמוד מהעיר הזו. התקשורת זה לא רשות הרבים. רשות הרבים זה עמךָ ישראל, ומדינת ישראל מתנהלת בשתי מדינות: מדינת התקשורת ועיצוב דעת-קהל שהרבה כסף ופרסומות שמושקעות בה, ויש את מדינת עמך ישראל. מדינת ישראל התקשורתית לא רצתה שהקומנדו הימי ישתלט על הקומנדו הטורקי – עמך ישראל רצה; מדינת ישראל התקשורתית לא רצתה שנצא לעופרת יצוקה ולחומת מגן ועמך ישראל רצה; מדינת ישראל התקשורתית רצתה שראש-הממשלה תהיה ציפי לבני והתאמצה לזה לפני הבחירות באופן שקוף בלי בושה ומרודפי הצדק לא שמענו שום גינוי; מדינת ישראל התקשורתית נתנה לפני חמש שנים וחצי גיבוי מלא לחורבן גוש קטיף ואחד מגדולי רודפי הצדק המציא את המושג אתרוג וכן על זו הדרך. את הדוגמאות האלה שוכחים. בגלל שהתקשורת מלאה בדמיון היא מציירת לך שזו תמונת המצב, ואם אתה מפספס – פיספסת את עם ישראל. הכלי התקשורתי הוא בהחלט אחד הכלים שאפשר ליצור איתו מהלכים בעם ישראל, אבל בתנאי שהוא כלי טהור ועובדים בו בישוב-הדעת. אם כרגע הוא לא כלי טהור אנסה להציל במה שאפשר, אבל בשום אופן לא להשתעבד אליו. כשאתה מדבר בתקשורת דבר עם הצופה. למרות שהוא מתעצבן, הכתב הוא לא אבא שלך למרות שהוא מרגיש שהוא המנחה שלך. התקשורת היא תעשיה מקצועית העסוקה בצד החיצוני של החיים. אני אומר להם שימשיכו בזה כי הם מביאים את הגאולה. משיח בא בהיסח הדעת, וזה מה שעושה התקשורת – מסיחה את הדעת. במלחמת לבנון השנייה התקשורת הייתה מעורבת, ובעופרת יצוקה קבע הרמטכ"ל שאין תקשורת. המשרד לפיתוח הנגב והגליל הולך למהפכה לאומית-ציונית – ואם הארץ יחשוב אחרת לא ניישב את הנגב והגליל?

מתי ימחאו כפיים לרבנים? זה עוד רחוק ולא יקרה בעתיד הקרוב. הגמרא במסכת סנהדרין ובמסכת כתובות דיברה על כך לפני 2,000 שנה במילים "קטיגוריה בתלמידי חכמים" בתקופה שבה בן-דוד (המשיח) בא. שלושה פירושים: קטרוגים עליהם, קטרוגים ביניהם ויצרים (נפילות יצריות). כל הפירושים מתקיימים, ובן-דוד יכול לבוא. לא צריך להתרגש מזה שיש רעידות-אדמה. אנחנו לא מזלזלים בשאלה איך הדברים נקלטים בעיני אחרים ומשתדלים להסביר כמה שיותר. אחרי הפסק של מכירת דירות לנוכרים הסבירו הרבנים בטוב-טעם והגל העכור נעצר. אם רבותינו יחליטו לצאת ולהסביר זה עניין שלהם. איני דוברם ואיני מייצגם. המחלוקת צריכה להיות בלי עצבנות וביטויי גנאי. על אותו אדם שתוך 20 דקות יש לו ביקורת מוכנה יש לי ביקורת, אבל אני לא משמיץ אותו. יש ערבוב של המתח הנפשי והעתקתו על הבדלי הדעות. מינוחים שהם ציוּנים כמו המילה "הזוי" אינם ממין העניין. אתה יכול לומר שפעולה מסוימת היא חיובית או שלילית, אבל לא צריך להיכנס לתיאורים אישיים. לעניות דעתי, עוד שבוע תהיה עוד פרשה ועוד שבועיים תהיה עוד פרשה. זה רק יילך ויחריף מפני שהאמת אינה יכולה להסתתר. נכון שהאמת אינה צריכה לנבוח ולומר דברים שאינם נשמעים, אבל יש פה שאלה של אחריות. במכתב הרבנים בעניין דירות הייתה אחריות. יש גרעינים תורניים בעכו, ביפו, ברמלה, בלוד, בנצרת עילית. מי מהמגנים את המכתב היה שם בעשר השנים האחרונות? מי מהמגנים עזר לאנשים האלה שנמצאים בחזית במצוקה יומיומית? מאיפה מצאת בעצמך את העוז לגנות בלי לגבות? על אותם 50 רבנים שחתמו אפשר לחלוק, אבל הם רצו לגונן במחיר לא קטן אותו שילמו כדי להגן על אותן קהילות יהודיות בערים המעורבות. גם בסוגייה הזאת יש צד מוסרי ומשפטי, ויש אחריות ציבורית לעזור בלהשתחרר מהעול הנורא הזה של התקשורת. אין לה שום מגמה לברר את האמת, ושום מגמה להשמיע קול מאוזן. זה דבר שצריך להוקיע אותו. ברור שכשיש אליל שמישהו מנפץ אותו, האליל טוען שהמנפץ הזוי. הקושייה הגדולה היא על אנשי-אמת ורודפי-צדק – למה הם נסחפים? למה הצד של התקשורת כל-כך משפיע עליהם? אני לא יודע אם יש מצווה בתורה להיות נחמד ולזכות למחיאות כפיים מוואיי-נט, ממיי-נט, מביי-נט או אני לא יודע את כל השמות האלה. הכתב צריך להכין ידיעה ולערבב אותך בכותרת שלו – מה יש להתרגש מזה? הגמרא אומרת שאם אתה רואה תלמיד-חכם נחמד בעיר תדע לך שהוא לא אמיתי. הוא אינו עושה מלאכתו נאמנה ומוכיח אותם. אומנם ההשפעה הראשונית עלולה להיות גדולה. אבל היא תהיה תמיד – פעם זה על חיילי גבעתי שמשרתים נאמנה את עמם, פעם זה על מתיישבים וכל פעם על משהו אחר.