בחורף הגשום ההוא זכה אבא, אליהו פורת ז'ל, במעיל הגשם הראשון שלו בקיבוץ. זה היה מעיל גשם צבאי, מפליטת העודפים של הצבא הבריטי. מעיל גדול ומנומר, קשיח ומצחין מסירחון הגיפור. הקפלים היו דביקים ומתוכם נשרה אבקת הטלק הלבנה. במעיל היה מעין 'גבנון' גדול, שאפשר יהיה לכתף בתוכו תרמיל גב צבאי מלבני.
אבא היה עגלון אז, בעל עגלה, עבד ב'עגלונות' כמו שנהגו אז לומר. הוא היה אחראי על העגלה ועל שני הסוסים ועל כל ההובלות שבתחום המשק. במקום מושב קפיצי הוא הניח על העגלה חבילת קש מלפנים, וכיסה אותה בשקי הדורה הענקיים, שבשעת הצורך היו הופכים מייד למעילי גשם מאולתרים. ממש כמו שכמיות חומות התלויות על הראש, ומורידות את מי הגשם ישר למטה.
בחורף הרחוק ההוא התוודעתי לראשונה, כבנו של העגלון, אל כל נפלאות העגלונות: אל הסוסים והאורווה, אל מערכות הריתמות והשוטים, אל קרשי העגלה המקרקשים בעת הנסיעה. הסתפחתי אל אבא בנסיעותיו היומיות, ולמדתי להכיר את כל שבילי המשק הענקיים של הקיבוץ הקטן... זכיתי אז גם לקבל מידו, לדקות קצרות מאד אך מרגשות עד לבלי הכיל, את מושכות הסוסים הרצים. זכיתי אז גם, לראשונה בחיי לשלוט בבהמות, להוליכן ולעצרן, ולחוש לשעה קצרה בלבד, את ההנאה והגאווה הכרוכות בשליטה על כלי הרכב ובניהוג הסוסים.
אני זוכר את הנסיעה אל מטע הבננות העומד בגשם, שעליו הרחבים זוהרים ומנצנצים בזהרורים שובי לב. אני זוכר את הנסיעה אל בית האריזה של הפרדס, שעמדה בו איזו חמימות נעימה. אני זוכר את לגימת הקפה של אבא עם הסנדלרים, בסנדלריה הקטנה והצפופה. בכל מקום התפלאו החברים על מעיל הגשם החדש, משמשו בו, גוללו אותו וסיפרו בשבחו.
פליטת העודפים של הצבא הבריטי הייתה מורגשת בכל פינה. גם אלינו הילדים הגיעו עודפי הצבא הבריטי. תפרו לנו מאריג הצמר הגס, של מדי החורף הבריטיים, מכנסיים חמים וחולצות חמות. הוי, כמה סבלנו מהאריג הגס והדוקרני! כאילו לא היה די ב'שרקיות' הנוראות של חנוכה, שהיו מייבשות את עור רגלנו עד שהתבקע. כאילו לא היה די בבקבוקי הגליצרין שנשפכו על הבקיעים. בגדי הצמר החדשים, שנתפרו במיוחד בשבילנו, גרמו לנו הילדים, לשפשפות עור כל כך מכאיבות עד שקיללנו את הצבא האנגלי, ואת מדי הצמר שמכר לקיבוצים, ואת התופרות המסורות, קללות מעליבות ומרושעות.
וכך גם אירעה תקלה באחת מהובלות הערב. צירי העגלה נשברו לפתע, הגלגלים התפזרו בבוץ, והסוסים קרסו במדמנה. אני זוכר את הערב ההוא על כל פרטיו. צריבת הזיכרון המכבידה באמת מכאיבה לפעמים. איך נאבק אבא להציל את העגלה ולאסוף את הגלגלים ולהחזיר את הסוסים שלמים אל האורווה. אבל מה שלא אוכל לשכוח לעולם, איך הוא כיתף אותי בתום מלאכת ההצלה, והצמיד אותי אל גבו הרחב. איך מצא לי מקום בתוך 'הגבנון' המיוחד של מעיל הגשם הצבאי החדש. איך אני מכותף ומהודק אל גבו של אבא, מוצף בריחות שלא יישכחו ממני: ריח הגומי המגופר, ריח הזיעה והאורווה שעלה מאבא, איך אני מכורבל וישנוני בתוך ריח הגשם הכבד שירד כל אותה העת.
מה לא הייתי נותן, כדי לחוש שוב, ולו לשנייה קצרה את הריחות הנפלאים ההם? את הקצוות הקשיחים של מעיל הגשם המגופר? מה לא הייתי נותן, כדי להינשא שוב, ולו לרגע חולף אחד, כמו תרמיל גב צבאי אנגלי, בגומחת מעיל הגשם, על גבו של אבא, ב'גבנון' הנפלא, שמקפליו הדביקים נושרת אבקת הטלק? אותה אבקת הטלק הלבנה שזוהרת בזיכרוני כאילו הייתה אבקת זהב אמיתית, ומרחפת סביב למעיל הגשם הבריטי החדש כמו עננה מוארת, כמו ערפילית זיכרון מיטיבה.