באלה הימים, בחורף לא חורף זה, אני מרבה לצפות אל שיחי ההִיבִּיסקוּס ששתלתי לפני שנים סביב הבית. "לתַצְפֵּת", כמו שאומרים בצבא וכמו שנהוג לומר בין המכוּרים לצפרוּת. בין השיחים ובתוכם מתרחש מצג עונתי מרתק. זוהי ממלכתן של ציפורי השיר הקטנות, "החמישים-גרם" ומטה. ומי שנלכד בחיבת הקטנות הללו, הופך בעל כורחו לחובב קטנות, לחובב קטינות, לפדופיל ממש של עולם הציפורים הקטנטנות הללו...
הנאמנות שלהן אל השיחים שלפני חלוני, ואל הבית, ואל פיסת הדשא, ואל הכמה-עצים שמסביב, היא פשוט מדהימה. זה שנים שאני משתוקק להצמיד משדר אלקטרוני לרגליים העדינות של אדום החזה למשל. שאפילו אינני יודע האם הוא אדום החזה, או האם היא אדומת-החזה. ואינני מתכוון כאן, אפילו לא ברמז, לאותו כינוי מוצפן, שהשתמשנו בו בגיל ההתבגרות. פשוט לשבת על המרפסת, המכוסה בעונה זו בעלי השלכת של הפקאן, ומוקפת בעלווה הזהובה של הדובדבן, ולעקוב, אם על המסך ואם ממש על השיחים, בתנועותיו החמקניות של בעל החזה החלודי. זה יכול להיות מראה מרתק! תנועותיו המהירות, פעימות לבו הקטן, המרביץ יותר משלוש-מאות פעימות לדקה, ניפוח נוצותיו ביום קריר וגשום, הרי אלה מראות כל כך יפים, שאפילו עטו החלודה של משורר מזדקן אינה יכולה לצייר שכמותם.
בעדת נאמניי אני מונה גם זוג עַלְוִויוֹת, זוג צופיות, וסִבְּכִי אחד או שניים שקשה לצפות בו בשל תנועותיו החסויות. זה ממש מפליא אותי בכל פעם מחדש: סבך שיחי ההיביסקוס אינו צפוף במיוחד, אינו קוצני במיוחד, אינו מבוצר במיוחד. ובכל זאת, ה"חמישים גרמיות" חשות בתוכו בטוחות ומשוחררות לגמרי. אני יושב וחושב: האם אלה הן אותן העלאוויות של אשתקד? אותו הזוג ממש? מהו אם כך, אורך חייהן של הקטנטנות הללו? ואם לא הן, אז מי הן אלה? בנים? בני בנים? נינים? שהרי דבקותן ב`אפס נקודה שלוש מאות וחמישים` הדונם שאני יושב עליהם, עוד אפילו לפני הפרצלציה, ועוד לפני שיוך הדירות, היא יחידאית! ומה הן אוכלות שם כל היום? יתושים? כנימות? חיות זעירות, שאני אינני מסוגל להבחין בהן?
לפני כמה ימים הקרינו בטלוויזיה סרט טבע יפה, על ציפורי הנוֹד הגדולות: השקנאים, העגורים, החסידות. ואני ישבתי מול המכשיר המיושן שלי, שאפילו גנב שתעה ונכנס לביתנו נגעל ממנה ולא גנבה, ואמרתי לעצמי, שהרי הקריינים שבצד השני אף פעם לא שומעים: תעזבו את הנודדות הגדולות פעם אחת! תנו לנו סרט טבע מכושף על ה"חמישים-גרמיות" הנודדות! זה יכול להיות סרט מדהים: איך הן נאספות בלילה אחד, מתלהקות, אלפים אלפים של קטנטנות כאלה, ויוצאות לטיסה נמוכה של כמה אלפי קילומטרים.
מבלי לסטות, מבלי להתעייף, מבלי להתחרט ולשוב לאחור. ככה, כמו שהן: שלוש-מאות פעימות לדקה של לב זעיר, ותשוקה עצומה לנחות בתוך סבך ההיביסקוסים שלי, כן, למגרש הקטן שלי, שעוד לא שויך ועוד לא פּוּרְצַל ועוד לא נרשם בטאבו. בעיניי זו בראש וראשונה מחווה נדיבה של הטבע, הצדעת נאמנות של ה"חמישים-גרמיות" לי ולמשפחתי, ואתגר מילולי, תיאורי וציורי, ללבו הכואב מחמת היופי, של משורר מזדקן.
בעיני החובב הסקרניות שלי גיליתי לאחרונה שיש להן סדר יום נוקשה. אג`נדה לא גמישה, כמו שמנסחים היום בעיתונים. כל יום, אבל כל יום, בחודשי שהייתן בגינתי, הן נעות בין השיחים בסדר קבוע ומוחלט. וכך, אם יש מישהו מקוראי הדברים הללו, שיש לו עניין לראות את אדום החזה שלי, המקפץ לו בין שיח לשיח, שיבוא כל יום, אבל כל יום, בין עשר לאחת עשרה לפני הצהריים.
נסב על המרפסת, ונדבר בשבחן של ה"חמישים-גרמיות" הזעירות הללו, שהן גם דייקניות במידה שלא תשוער. אני מצדיע לכן, ציפורי השיר שבגינתי: לזוג העלאוויות החמודות, לצופיות שאינן יודעות מנוח, לאדום החזה הגאוותן, לקִיכְלִי המזמר המתגנב לפעמים גם הוא אל מסגרת החלון שלי, ואפילו לחטפיות שמגיעות מפינת פחי האשפה הסמוכים. יש לכן אומנם לבבות קטנים, אבל הם מוסכים יופי רב שמוּתְמָר לשלווה גדולה, ועושה טוב ללבבות כבדים פי כמה.