אין זאת כי אם מר הגורל פקד את "הגנס" ההונגרית ואת "ציפורה" המזרחית - שתי-מסעדות מיתולוגיות בכפר הירוק שברמת השרון - שניסו בעבר, ללא הצלחה, את מזלן במשכנן שברחוב משה סנה 199, מול שכונת המשתלה שבכפר הירוק.
לאחר שנגזר עליהן לנעול את שעריהן בפני ציבור סועדיהן - מהמר עכשיו על עתידו במקום הזה גם סניפה החדש של "שיפודי התקווה" - רשת הבשרים והסלטים הפופולרית, החולשת על סניפים רבים - מנהריה בצפון ועד אילת בדרום - אלא שבינתיים ללא הצלחה יתרה.
מסתבר שבפרק הזמן הקצר שלה לא עלה, עדיין, בידי "שיפודי התקווה" שבכפר הירוק להמריא למרומים. הרושם שקיבלנו מביקור במקום הוא שהיא ממשיכה לדרוך במקום. מן התוצרת שמופקדת במטבח שלה נותר בפינו טעם עייף למדי, יבש, תפל, חסר כל ועסיסיות, ונורא מכל - גם נעדר-טריות מתבקשת.
לא מרשים
על שולחננו נערם, אומנם, כפתיח, מבחר מרשים של סלטים, ללא הגבלה. רובם הגדול לא הרשים אותנו במאומה. מלבד "החומוס של סבתא ג'ורג'יה" (היה או לא היה?), שהוכן על-פי הכתובים כמתכון סודי - לא היה בהם כדי לפנק בטן שוקקת כשלנו. נאלצנו, לפיכך, להתנחם בהשערה שמן הסתם הם ראו ימים יפים יותר. אלא שעל המחדל הנורא הזה הצליח, במידת-מה, לחפות רק מאפה הלחמנג'ון החמים, שהוגש לנו מטאבון של אבן, וכתוכו נתח קטן של מה שאמור היה להיות בשר-טלה.
מן המנות העיקריות הלכנו על ארבעה שיפודים: של אנטריקוט, שקדים וכבד-עוף. האמת ניתנת להיאמר שכבר אכלנו מוצלחים מהם. במקום להפיח בנו תקווה - הם גרמו לנו רק לייאוש. אפילו באורז ובתפודים הצלויים, שהוגשו בצידם, לא היה כדי לכפר על העוון.
את המצב העגום והמדכא הציל הקינוח. קרם הבוואריה היה עשוי בדיוק כמו שצריך, ספוג כולו בטעם עשיר של חלבה דומיננטית. בסופו של דבר היו אלה הקפה השחור והריחני, עם בקבוקון של סודה צוננת, שהשיבו את רוחנו הנכאה.
השרות היה מנומס ואדיב, וגם זה משהו במקומותינו חסרי-הסובלנות. שילמנו 260 שקל לשניים, כולל תשר של 15%, בתקווה ש"שיפודי התקווה" ילמדו, סוף סוף, את הלקח המתבקש מהם.