חוזרים לשד העדתי

העיסוק בשאלות אלה החל מיד אחרי הלווייתו של מוחמד, כאשר ישבו זקני המוסלמים להחליט מי יהיה החליף – המחליף – של מוחמד. עלי בן אבי-טאלב, בן דודו של מוחמד, שהיה גם חתנו, טען שהחליפות מגיעה לו, אבל טענתו לא התקבלה ושלושה אחרים מונו לחליפים לפניו. עשרים וארבע שנים ארוכות הוא המתין עד שהתמנה לחליף הרביעי. במשך זמן זה הוא גיבש סביבו קבוצת תומכים, שהיו מוכנים אפילו להיכנס למאבק אלים כדי לכבוש את עמדת השליט. הם היו השיעים הראשונים. המילה שיעה בערבית משמעה "סיעה", כלומר סיעת עלי. לאחר שעלי נרצח בשנת 661 המשיך בנו חוסיין לטעון שהשלטון שייך לו, שכן הוא ממשפחת האשם, משפחת הנביא, ולא לחליפים ממשפחת אומיה, ענף אחר של שבט קורייש, שהשתלטו על השלטון. טענתו זו הפכה אותו למורד ובשנת 680 הוא נתפס על-ידי צבא השלטון ליד העיר כרבלא שבדרום עירק ונטבח יחד עם רוב משפחתו ותומכיו. אירוע זה הוא האירוע המכונן של השיעה עד היום הזה, והשיעים מציינים את ה"עאשורא" – היארצייט – של חוסיין בטקסי זיכרון, וחלקם מכים ופוצעים את עצמם עד זוב דם. לאורך השנים פיתחה השיעה תיאולוגיה משלה והלָכה שונה מזו של הזרם המרכזי באיסלאם, הסונה, עד כדי כך שיש הטוענים שהסונה והשיעה הן שתי דתות שונות. סונים רבים רואים בשיעה סוג של כפירה, ושיעים לא מעטים רואים באופן זה את הסונים. שיעים רבים רואים בסוני "נג'ס", טמא. השיעים טוענים שיש בקוראן שני פרקים המבססים את טענת השיעה לשלטון, ואילו הסונים טוענים שהפרקים האלו הם זיוף שיעי. לאורך ההיסטוריה נחשבה השיעה כקבוצה מורדת בשלטון ולכן דינו של כל שיעי היה מוות. במקומות שבהם שלטה השיעה זה היה גורלו של הסוני. המאבק בין הסונה והשיעה נמשך במלוא עוזו עד היום הזה, כשאירן מובילה את הצד השיעי ואילו סעודיה היא חלוצת האיסלאם הסוני. בסעודיה שולטת האסכולה החנבלית בגרסה הווהאבית הקיצונית שלה, ועל פיה השיעים הם כופרים. לכן השיעים הגרים במזרח סעודיה מדוכאים עד עפר: אסור להם לקרוא לתפילה ברמקולים כי הקריאה שלהם כוללת תוספת שיעית, אסור להם לציין את העאשורא בפומבי ואסור להם להפגין. השלטון הסעודי מתייחס אליהם בנחישות רבה וברגישות אפסית. מלחמת אירן–עירק (1980–1988), שעלתה בחיי מיליון אנשים בשני הצדדים, הייתה חלק מהמאבק בין השיעה והסונה, שכן סדאם חוסיין היה סוני. בלבנון, חיזבאללה השיעי נאבק בסונים ובחבריהם על ההגמוניה בארץ הארזים, ובבחריין הרוב השיעי דובר הפרסית מנסה זה שנים להשתחרר מהמיעוט הסוני השולט בו ביד רמה ובזרוע נטויה. בשנה האחרונה, כשרוחות "האביב הערבי" הוציאו את הרוב השיעי לרחובות, כבשה סעודיה את בחריין והחזירה את השד השיעי בחזרה לבקבוק. בלבנון, חיזבאללה כינה את עצמו בשם הזה ("קבוצת אללה") כמסר הטוען שהשיעים שייכים לאללה, ואילו הסונים, הנוצרים, הדרוזים, הציונים וכל האחרים הם "חזב א-שַיְטָאן" ("קבוצת השטן"). המאבק של חיזבאללה הוא מאבק עדתי לפני שהוא לאומי או פוליטי. גם מלחמת האזרחים בסוריה היא המשך של המאבק השיעי נגד הסונה: העלאווים השולטים בסוריה מציגים את עצמם ככת שיעית, שכן הם רואים בעלי בן אבי-טאלב, מייסד השיעה, את התגלמות האלוהות בגוף אדם. לכן עומדת לצדם קואליציה שיעית הכוללת את אירן וחיזבאללה, ומולה מתייצבת קואליציה סונית – סעודיה, קטאר וטורקיה. המלחמה היא "על כל הקופה": על השלטון, על עצם הקיום ועל השאלה מיהי העדה האיסלאמית האמיתית, זו שתינצל מהגיהינום: השיעית או הסונית. ובינתיים שתיהן עושות גיהינום זו לזו.

רבים מדברים כיום בדאגה רבה על תחיית האיסלאם בעקבות "האביב הערבי", שהחל בתקווה גדולה לדמוקרטיה שתציף את המזרח התיכון אך הגיע עד להשתלטות המפלגות האיסלאמיות על מצרים ותוניסיה, והביא לעלייה בכוח המפלגות האיסלאמיות במרוקו ובכוויית. המיליציות הג'יהאדיסטיות הרבות הפועלות בשטח סוריה נגד שלטון הבעת' הסוציאליסטי החילוני מגבירות את הדאגה מהאיסלאם הלוחמני, ובעיקר אם יצליחו המיליציות הללו לשים את ידן על נשק להשמדה המונית הנמצא בסוריה בכמויות גדולות. בתוך כל הבליל הזה הופיעה על הבימה הפוליטית תופעת הסלפים. ארגונים אלה שואפים להחזיר את החברות האיסלאמיות אל סגנון החיים של "א-סלף א-סאלח" – "הקדמונים הצדיקים" – ומכאן שמם. חלקם עושים זאת באמצעות דעווה, פעילות חברתית, אך חלקם דוחקים את הקץ ומשתמשים בג'יהאד המלחמתי כדי להשיג את מטרתם. התנועות הסלפיות שהצטרפו לפוליטיקה במצרים בשנה האחרונה זכו ברבע ממושבי הפרלמנט, ובסוריה מיליציות אנטי-שלטוניות רבות נושאות סממנים סלפיים ג'יהאדיסטיים. קבוצות סלפיות אלימות משחיתות באופן קבוע מונומנטים שמקימות קבוצות הנתפסות בעיניהן ככופרות: הטליבאן באפגניסטן השחיתו במארס2001 את פסלי בודהה; לפני כחודשיים השחיתו קבוצות סלפיות מצבות ומבנים של צוּפים (פלג מיסטי איסלאמי) בטימבוקטו שבמאלי, ולפני שבוע הרסה קבוצה סלפית בלוב מסגד וכיפה של צופים בבירה טריפולי, לאור היום ומבלי שאף אחד העז למנוע זאת מהם. הנשק שנשאו ההורסים שכנע את האחרים להישאר במרחק ביטחון. בתוניסיה שלאחר "האביב הערבי" פועלות כמה קבוצות סלפיות, ולאחרונה התפרסם סרטון המציג אחת מהן בטקס שבו חבריה שוחטים בחור שהעז להתנצר. חלק מהקבוצות האלימות הפועלות בעירק מאז 2003 וכן במדינות מוסלמיות רבות בכל רחבי העולם מציגות את עצמן כסלפיות ג'יהאדיסטיות, כשמעל כולן מרחפת דמותו בת האלמוות של אוסאמה בן-לאדן והמודל המצליח של אל-קאעידה. חשוב לציין שהסלפים הם סונים, והמאבק שהם מנהלים הוא נגד סונים, שיעים, נוצרים, יהודים וכופרים באותה מידה, שכן בראייתם כל מי שאינו סלפי ג'יהאדיסטי דינו לרשת גיהינום, בעולם הבא כמו בעולם הזה, והסלפים הג'יהאדיסטים הם הממונים מטעם עצמם על גובה הלהבות שעליהן ייצלו כל מי שאינם שותפים לדרכם.

האיסלאמיזציה שמשקיפים רבים רואים בימים אלה במזרח התיכון היא תופעה קיימת, וההשפעה הגוברת של מפלגות איסלאמיות על החיים הפוליטיים היא מוחשית ואמיתית. עם זאת, תופעה חשובה וחזקה יותר היא צאתו של השד העדתי מהבקבוק שבו היה כלוא כל עוד שלטו הדיקטטורים במרחב. מובארק במצרים, קדאפי בלוב, בן-עלי בתוניסיה, סאלח בתימן ואסד בסוריה, כולם ידעו והכירו היטב את "השד העדתי", הן בגרסתו השיעית והן בגרסתו הסונית, ונקטו כל אמצעי שהיה ברשותם, ובעיקר מרתפי עינויים, כדי לטפל בג'יהאדיזם העדתי שאין לו מגבלות של חוק או מוסר. כיום הדיקטטורים מסולקים זה אחר זה, והג'יהאדיזם פורח. תנועה איסלאמיסטית שהגיעה לשלטון, גם אם היא מתנהגת באופן מקובל, עלולה לשאת ברחמה קבוצה ג'יהאדיסטית שתהפוך את חי קבוצת-האם לגיהינום. שלטון איסלאמי כמו זה שבמצרים, בסעודיה, בעזה או באירן נוטה להעלים עין מהקבוצות הקיצוניות, שכן הוא רואה בהן סוג של אנשים טובים יותר ונאמנים יותר ממנו לאיסלאם המקורי. רק כאשר קבוצות אלו פוגעות בשלטון הוא מתעורר לפעולה נגדן, אבל פעולה זו תהיה תמיד מוגבלת בשל אי רצונו להתנהג כמו הדיקטטור שסולק. השלטון יעדיף להגיע להסדרים עם הקבוצות הג'יהאדיסטיות, אבל הסדרים אלו הם קצרי מועד, בשל האופי הדינמי של הקבוצות ונטייתן לדחות כל שלטון. מדינות שיש בהן ציבור מהגרים איסלאמיים, חייבות לעמוד על המשמר ולפקח היטב על הנעשה בקרב קבוצות מהגרים בדלניות השומרות בקנאות על סממנים מסורתיים, שכן יש סיכוי לא קטן שקבוצות אלו יְפתחו מאפיינים ג'יהאדיסטיים. פעילותן הג'יהאדיסטית תציב את המדינה המארחת כמטרה, אך גם את קבוצת-האם האתנית, שכן היא איננה פעילה מספיק ואיננה נאמנה מספיק לאיסלאם על-פי גישת הג'יהאדיסטים. קבוצות ג'יהאד מהגרות אלו, המורכבות בדרך כלל מבני מולדת אחת, קשות מאוד לחדירה מודיעינית, שכן הן סגורות ומבוססות על היכרות אישית ונאמנות מוחלטת לקבוצה. ככל שהקבוצה קטנה יותר והומוגנית יותר, כך היא עלולה להיות מסוכנת יותר. אירן מקיימת קשר עם קבוצות ג'יהאדיסטיות, בעיקר שיעיות, בכל רחבי העולם, המשמשות "תאים רדומים" הממתינים לפקודה. שקי הדואר הדיפלומטי של אירן משמשים אמצעי להעברת אמצעי לחימה עבור תאים אלה, שכן השקים הדיפלומטיים אינם עוברים ביקורת ביטחון במדינות המארחות. שגרירויות אירן בכל העולם משמשות מחסני נשק, תחמושת ואמצעי חבלה, כמו שהן משמשות בסיסי מודיעין, הפעלת סוכנים ומשתפי פעולה. יש להניח שחלק משגרירויות סעודיה פועלות באופן דומה מול סונים מקומיים. מעקב אחרי שגרירויות אלה ואחרי פעילות אנשיהן יכול לתת למנגנוני הביטחון של המדינה המארחת מידע רב על פעילות חתרנית וג'יהאדיסטית בתוך המדינות.