המלך הורדוס נתפש בתודעה היהודית כגדול הרוצחים של המחצית השנייה של בית שני. לא רק בשל הוראתו להוציא להורג את אשתו ושלושה מבניו ובשל טעות שייחסה לו את טבח התינוקות בבית-לחם, כמתואר בברית החדשה, גם מן המסופר בתלמוד, שהרג את כל החכמים למעט אחד; דופי נוסף שהוטל בו הוא מוצאו וספק יהדותו, ובשל הבריתות הפוליטיות השנויות במחלוקת שכרת. בהחלט ניתן לומר שמבחינת חז"ל, הורדוס איננו המלך שההיסטוריה היהודית שמה לה לנס.
הבנאי הגדול
לא כן אצל הארכיאולוגים. אמות המידה שלהם לשפוט מלכים הן על-פי הממצאים החומריים שהשאירו בשטח. אין שום משמעות ערכית לאישיות של האיש בפן הערכי, המוסרי, הדתי או כל ערך אחר; את אלו הם משאירים לאחרים; כל מה שמסקרן אותם זה מה היו מפעלי הבנייה, אוצרות האמנות שהשאיר או החפצים שהשתמש בהם וכדומה; בזה יש אתגר מחקרי ובזה הם מתמקדים ואת זה הם מציגים לציבור.
לכן הבא כיום ל
מוזיאון ישראל לתערוכה "
הורדוס - מסעו האחרון של מלך יהודה", אל לו לצפות למשהו מכל הידוע לו מספרות חז"ל, מספרי יוסף בן מתתיהו או אף מהספרות הנוצרית. בתערוכה יציגו לך את הורדוס כ"גדול הבנאים שידעה
הארץ", ממצאים דוממים של מפעלי בנייה הנדסיים מן המורכבים ביותר שידועים מן העולם הקדום, ציורים ממיטב האמנים של אותה תקופה, כלי כסף וזהב וכדי יין משובח מרחבי האימפריה הרומית.
התערוכה מבקשת להבין טוב יותר את הדמות ההיסטורית הזאת באמצעות האדריכלות המונומנטלית שבנה ובעזרת חפצי האמנות שהקיף עצמו בהם. בתערוכה מוצגים מפעלי הבנייה העצומים שלו, קשריו הדיפלומטיים המורכבים עם הקיסרים ועם האצולה הרומית, וכן מתואר מסע ההלוויה המפואר מיריחו אל מכלול הקבר שבנה לעצמו בהרודיון. במרכז התערוכה מוצג שחזור מרשים של חדר הקבורה שלו.
שלא יובן לא נכון, בהחלט יש ממה להתפעל. המלך הורדוס נודע במפעלי הבנייה העצומים שלו שדרשו השקעת משאבים עצומה והביאו לשינוי פני הארץ. נוסף על המיזם הידוע ביותר שלו - בניית הר הבית ובית המקדש - בנה הורדוס ארמונות מרהיבים, מצודות, מבני ציבור, מקדשים פגאניים וערים שלמות המשקפים שילוב של מסורות וחומרי בנייה מקומיים עם טכנולוגיות וסגנונות רומיים.
אלה מוצגים בתערוכה באמצעות פריטים ארכיטקטוניים ושחזורים מירושלים, מיריחו, מקיפרוס ומהרודיון. ברקע הדברים יש לזכור את העוצמה הכלכלית שהייתה לעם ישראל באותה תקופה, למרות המיסים הכבדים שנגבו מתושבי הארץ, שלא רק שימשו לתשלומי מס לאימפרטורים ברומא, מהם מימן הורדוס את מפעלי הבנייה ברחבי הארץ. ללא העושר של העם היהודי לא רק בארץ ישראל אלא בכל רחבי האימפריה הרומית, ספק אם הורדוס היה מצליח לקנות חומרי גלם ממקומות רחוקים בעולם, לשכור אומנים ובנאים מרחבי האימפריה הרומית לביצוע כל אותם מפעלי בנייה.
אולם לא רק מהורדוס יש להתפעל, אלא גם מאוצרי התערוכה. מפעל הקמת התערוכה, המשאבים הרבים שהושקעו בהעתקת מבנים שלמים למוזיאון, שחזור משברים של תמונות נוף כמעט שלמות שפיארו את ארמונותיו, כמו גם מציאת המבנים בשטח, ראויים להערכה ולהתפעלות, למרות שהדמות ההיסטורית לה מוקדשת התערוכה ראויה להוקעה לדראון עולם.
גם חז"ל שיבחו אותו
אין לנו אלא ללמוד מחז"ל, שעם כל הביקורת שהייתה להם על הורדוס, לא היססו לציין לשבח את מפעל הבנייה החשוב ביותר שלו - בית המקדש. כך אומר התלמוד [מסכת סוכה נא]: "מי שלא ראה בית המקדש בבניינו לא ראה בניין מפואר מעולם, איזה מבין המקדשים? זה בניין הורדוס. במה בנאו? באבני שיש צבוע, לא לבן ולא שחור - אלא כעין ירוק לבן. יש אומרים: באבני שיש צבועים כחול ולבן - שורה של אבנים נכנסה ושורה יוצאה, כי היכי דלקבל סידא. סבר הורדוס לצפות בזהב, אמרו לו חכמים: תשאיר זאת כמו שזה, ככה זה יפה יותר, זה נראה כמו גלי הים: שהאבנים משונות במראיהן זו מזו, והעיניים המסתכלות בהן שוטטות ונראות כאילו גלי הים הם, נדים ונעים".
מי שמתכוון לבקר בתערוכה המוצגת במוזיאון ישראל בימים אלה, צריך לזכור שעם כל הכבוד לבנייה החומרית של הורדוס, יש גם צורך להתרחק מאישיותו הלא כל כך מלבבת.